פרשת תולדות - מארחת את אלון שדה

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק. השבוע בפרשת תולדות אני שמחה לארח את אלון שדה. אלון הוא כותב סיפורי חיים ומנחה סדנאות כתיבה בעיסוקו וצלם מעולה בתחביבו (בקרוב צילומיו בתערוכה במוזאון הצילום בתל חי). את אלון הכרתי דרך הפייסבוק, הוא חבר אינטרנטי שהפך להיות מורה שלי בסדנה לכתיבה בהנחייתו ואח"כ חבר בחיים. אחר הצהרים דיברנו במסנג'ר במקרה, כדרכם של מקרים, ושיתפתי אותו שהדרשה שלי על פרשת תולדות עדיין לא כתובה, שהרעיון שלי לא מצליח להתפתח. אלון אמר: רגע, זה חודש כסלו, החודש שבו אני מתארח אצלך, אולי אני אנסה לכתוב על הפרשה. אמר ועשה. הרי היא לפניכם:

פרשת השבוע של אלון שדה בפרק כ"ז נכתב על המפגש בין יעקב הבא אל אביו יצחק במטרה לזכות בברכתו:

"יח וַיָּבֹא אֶל-אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי; וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי, מִי אַתָּה בְּנִי. יט וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-אָבִיו, אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ--עָשִׂיתִי, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי; קוּם-נָא שְׁבָה, וְאָכְלָה מִצֵּידִי--בַּעֲבוּר, תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ. כ וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-בְּנוֹ, מַה-זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי; וַיֹּאמֶר, כִּי הִקְרָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי. כא וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-יַעֲקֹב, גְּשָׁה-נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי: הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו, אִם-לֹא. כב וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל-יִצְחָק אָבִיו, וַיְמֻשֵּׁהוּ; וַיֹּאמֶר, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם, יְדֵי עֵשָׂו. כג וְלֹא הִכִּירוֹ--כִּי-הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו, שְׂעִרֹת; וַיְבָרְכֵהוּ. כד וַיֹּאמֶר, אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו; וַיֹּאמֶר, אָנִי. כה וַיֹּאמֶר, הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי--לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ, נַפְשִׁי; וַיַּגֶּשׁ-לוֹ, וַיֹּאכַל, וַיָּבֵא לוֹ יַיִן, וַיֵּשְׁתְּ. כו וַיֹּאמֶר אֵלָיו, יִצְחָק אָבִיו: גְּשָׁה-נָּא וּשְׁקָה-לִּי, בְּנִי. כז וַיִּגַּשׁ, וַיִּשַּׁק-לוֹ, וַיָּרַח אֶת-רֵיחַ בְּגָדָיו, וַיְבָרְכֵהוּ; וַיֹּאמֶר, רְאֵה רֵיחַ בְּנִי, כְּרֵיחַ שָׂדֶה, אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְהוָה."

במהלך תשעת הפסוקים הנ"ל אנחנו מלווים את המפגש בין יצחק ואחד מבניו. יצחק אינו יודע בתחילה מי הוא זה שבא אליו ולמרות חשדנותו הוא משתכנע שזהו עשיו (בעוד שלמעשה יעקב ניצב לפניו). בתשעת הפסוקים הללו עושה יצחק שימוש בארבעת מחמשת החושים האנושיים, כדי לדעת מי לפניו. הוא שומע את הקול המדבר, חש את מגע ידיו של הבן, אוכל מהאוכל שהביא לו ומריח את בגדיו. שמיעה, מישוש, טעם וריח. רק עיניו כהות ולכן אין הוא יכול להשתמש בהן. ארבעת החושים האחרים מובילים אותו למסקנה שעשיו לפניו ורק חוש הראיה שניטל ממנו ויכול היה ברגע אחד בהיר להגיד לו מי לפניו, רק חוש הראיה איננו עימו.

ליוויתי בחודשים האחרונים חבר טוב מאוד שראייתו נפגעה בחטף. תוך מספר ימים קצרים הוא עמד בפני האפשרות שמאור עיניו לא ישוב אליו לעולם. ביקרתי אותו באותם ימים בהם ראייתו הלכה ונעלמה. שאלתי את עצמי אז כיצד הוא חווה את העולם. לא רואה כלום אך יודע וזוכר איך נראה כל דבר. איך הוא חווה את העולם עכשיו? אני זוכר את הפעם שישבנו בסלון ביתו והטלוויזיה פתוחה כמו תמיד. ולפתע תשומת ליבי הופנתה למרקע שדיבר ושידר. שאלתי את עצמי איך הוא "רואה" את מה שהמרקע משדר? הרי אין לו יכולת לראות את התמונות. פתאום שמתי לב כמה פעמים (בפרסומות למשל) יש משקל אדיר למה שרואים. והרבה פחות למה ששומעים. ניסיתי לדמיין איך זה מרגיש לא לראות כלום. יום. ועוד יום. ועוד שבוע. ככה, שלושה חודשים שלמים. לא לראות כלום. איך עובר עליו היום? אדם שעבד מהבוקר עד הערב. פגישות, טלפונים, מיילים, ישיבות. בלי סוף. כל זה נעצר יום אחד. אבל אז גם ראיתי איך מתוך הבהלה וחוסר הוודאות המוחלט, דברים החלו להתחבר. חיבורים חדשים נרקמו. אז נכון, הוא לא יכול היה לנסוע לעבודה. אבל אפשר היה שהצוות שאיתו עבד יבוא אליו הביתה לישיבות (וכך היה). נכון שלא יכול היה לנהוג, אבל יכלו להסיע אותו (וכך היה). נכון, הוא לא יכול היה לקרוא מיילים, אבל אפשר היה שמישהו יקריא לו את המיילים ויכתוב עבורו את התשובות. ולאט לאט. ממש באיטיות, הוא החל למצוא מחדש את דרכו. איך ללכת שוב. עם מעט יותר ביטחון. עם התחלה של הסתגלות למצב שעדיין לא ידע איך יראה בסופו. ראיתי אותו אוסף את עצמו. מהמקום הנמוך בו היה. קם בעזרת ידיו, רגליו וכל אברי גופו. לומד לאסוף מחדש את עצמו לאדם החדש שמצא את עצמו בו. פוגש את עצמו אחר, שונה. שלושה חודשים מאוחר יותר, בזכות ניתוח מוצלח ביותר שעבר באחת מעיניו, הוא זכה שוב לראות. לא אשכח את ההתרגשות שאחזה בו כשקרא לנו לבוא עכשיו אליו הביתה ולראות משהו. זוכר איך הוכיח לנו שהוא רואה כמה אצבעות אנחנו מציבים בפניו. זה היה מדהים. ועוד דבר למדתי ממנו. למדתי ממנו על הכוח הבלתי מוכר לנו של עצמנו. הכוח שלעיתים מתגלה לנו רק כשנדמה לנו שאין לנו כבר כוח. הכוח להמשיך למרות האפילה, למרות אי הוודאות, למרות הפחדים. למדתי ממנו את המשמעות האמתית של המשפט: דברים שרואים משם לא רואים מכאן.

אלון מתאר ברגישות את התהליך שעובר זה שעולמו ,פשוטו כמשמעו, חשך אליו בין רגע. אלון מלמד אותי בדרשתו לראות (תרתי משמע) מה כוחה של המגבלה, מה, למרות ההגבלה, היא מאפשרת לי לעשות, מה היא מלמדת אותי, מה היא מלמדת על האנשים והחברה הסובבים אותי. בתחילתו של חודש כסלו, אלון שופך לנו אור על יכולתו של האדם לגבור על החושך כאשר הוא מחובר לאור הפנימי שלו המגלה לו את מרחב יכולותיו. תודה אלון על שנחלצת לעזרה ועל האור שאתה מביא אתך. שבת שלום.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול