פרשת שמיני

השבוע, בין יום השואה ליום העצמאות, אנחנו קוראים את פרשת שמיני, הפרשה בה נחנך המשכן. אירוע משמח ומרגש, אליו התכוננו כה רבות, אירוע שמסתיים בטרגדיה גדולה- מותם של שני בני אהרון, נדב ואביהוא. באמצע טקס חניכת המשכן יוצאת אש מהמזבח ושורפת את הבנים. אהרון מקבל הוראה להמשיך בטקס, והבנים מובאים לקבורה ע"י בני משפחה אחרים.

מה היה חטאם של נדב ואביהוא? לא נאמר לנו במפורש, יש על כך פירושים רבים, אולי אפשר לסכם ששני הבנים לא פעלו עפ"י מידת הדברים הנכונה.

פרשת שמיני מדברת איתנו על המידה, מידת העשיה הנדרשת, מידת הרגש המתאים, מידת הרצון הנכונה.

מידת הדברים היא הקובעת. לפעמים אנחנו פועלים לא עפ"י המידה. לפעמים יש הגזמה בעשיה או ברגש או ברצון, לפעמים אני פועלת בחוסר מידתיות מתוך התשוקה, היצריות, התוקפנות, ואז התחושה היא שאני נשרפת.

לפעמים יש צמצום המידה. העשיה, הרגש והרצון פועלים מתוך חוסר, עצבות, דיכאון וריקנות, ואז התחושה היא שאני מכובה לגמרי.

כל פעולה שמחוץ למידה מובילה לאיזשהו שבר, גם אם הוא לא נראה בעין החיצונית,

משה אומר לאחיו אהרון: הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ

בקרובי אקדש- הקדושה מתקיימת דרך ההתקרבות. ה"שריפה" היא הדרך לגלות לי שיצאתי מהמידה, תחושה של "כיבוי" מלמדת אותי שהתרחקתי מעצמי. אולי הפרזתי ברצון, אולי שכחתי מעצמי. מקומות האלה הם מקומות שמבקשים ממני התקרבות חדשה.

אם אלמד לזהות את היציאה מהמידה, אם אלמד לראות בשבר אפשרות של התחלת חיבור חדש, אולי אוכל לגלות מחדש את המידה שלי, אולי אוכל לקדש את המשכן שלי,

אולי אדע יותר טוב לְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל, וּבֵין הַטָּמֵא, וּבֵין הַטָּהוֹר.

פרשת שמיני כל כך מתאימה לימים אלו, ימים של כאב ושמחה, אֶבל והודיה, ימים שאנחנו חווים בעוצמה את המורכבות של החיים. הפרשה מלמדת אותנו שהחיים נמשכים גם אחרי אובדן גדול, הקודש נשמר גם אחרי הטומאה, הגדילה מתרחשת גם אחרי השבר. אנחנו פשוט צריכים לחזור למידה.

שבת שלום


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול