פרשת שמיני

פרשת שמיני היא פרשה הקרובה לליבי במיוחד, זו הפרשה בה עלו לתורה שני בניי, בהפרש של שנתיים. בכל עליה לתורה שלהם פגשתי את הפרשה מזווית אחרת, וכך, למרות שהפרשה הזו היא קשה וטרגית היא קשורה אצלי לאירוע חגיגי ושמח. הפרשה עוסקת בשני נושאים שונים מאד: חנוכת המשכן וחוקי הכשרות, לכאורה אין בניהם כל קשר אך לדעתי הקשר טמון במשפט המפתח אליו נגיע בהמשך.

הפרשה מתחילה באירוע חגיגי ומשמח עד מאד: חנוכת המשכן. סוף סוף, אחרי ההכנות הרבות, אחרי רשימת ההוראות והצווים המפורטת, אחרי בידוד של שבעה ימים באוהל מועד, זוכים אהרון ובניו, ביום השמיני, לחנוך את המשכן ולהתחיל בעבודת הקודש, עבודה שתהיה תפקידם ותפקיד בניהם ובני בניהם במשך דורות רבים. עבודת הכוהנים. לאחר טקס מנוהל כהלכתו של הקרבת קורבנות יוצאים אהרון ומשה אל העם. ההתרגשות בשיאה! בפעם הראשונה שמוקרבים קורבנות לה' כטקס של כפרת עוונות ועבודת השם וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ אֶת-הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה אֶל-כָּל-הָעָם. כד וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם.

והנה, בשיא ההתרגשות והאקסטזה ממשיכים שני בני אהרון בטקס אישי שלהם ועושים מעשה לא ברור: וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. תוצאות המעשה טראגיות ומזעזעות מאד: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה.

מה עשו בני אהרון? ומדוע נענשו בגזר דין מוות? הפרשנים עוסקים רבות בשאלות אלו ומציעים מספר פירושים אפשריים: האם אש זרה משמעותה עבודה זרה? עבודה שלא נצטוו והוסיפו משלהם? האם אש זרה משמעותה התלהבות יתר, עשיית הרצון האישי להיות מעל ומעבר לציווי המפורש? האם הפירוש הוא פשוט לא מילאו אחר ההוראות? כבר למדנו בפרשת צו על החשיבות במילוי ההוראות ללא סטייה ימינה או שמאלה, ועל כך שהקרבת הקורבנות היא אמצעי ולא המטרה, אז אולי נדב ואביהוא טעו בין העיקר לטפל? בין המטרה לבין האמצעי?

ואז מגיע הפסוק שעוזר לי להבין קצת יותר את המאורע, ומקשר בין שני חלקי הפרשה: וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר......וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר. יא וּלְהוֹרֹת אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל-הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיהֶם בְּיַד-מֹשֶׁה. הבדלה. מילה שקשורה בדר"כ לצאת השבת והנה היא מופיע פה, באמצע טקס חניכת המשכן ובתוך הפרשה שמפרטת רשימת חוקים: אילו בעלי חיים כשרים למאכל ואילו לא. הבדלה. הבחנה והפרדה: בין הקודש והחול. בין הטמא והטהור, בין הדיוק לזיוף, בין עשה ואל תעשה. ההבדלה חשובה מעין כמוה לעשייה נכונה. יש מקום לקודש, יש מקום לחול. יש מקום לטהור, יש מקום לטמא. אין מקום לערבוב בניהם. ערבוב בניהם מוביל לבלבול, מוביל לטעויות ולפעמים אף מוביל לאבדון. והפרשה נותנת לנו שתי דוגמאות קיצוניות להפרדה ולערבוב. אהרון, המייצג את הקדושה, נשאר בהפרדה וממשיך במלאכת הקודש בדומיה, הוא לא עוצר להתאבל על בניו המתים, אינו מטמא עצמו ואת הטקס במגע עם המת. מתוך איפוק וגבורה אדירים הוא מסיים את הטקס, את עבודת השם, עד תומו. הדוגמאות לכך קיימות גם היום: אנשי הצבא והביטחון הממשיכים בעבודתם למרות הדאגה למשפחתם בזמן מלחמה, אנשי הרפואה וההצלה ששמים את תפקידם בראש מעיניהם, אנשי חינוך שמתמסרים לתלמידיהם בשעת מתח ולא עוזבים. בעלי תפקידים שדבקים במלאכתם למרות דאגתם האישית לבני משפחתם. נדב ואביהוא מלמדים אותנו מה קורה במצב של ערבוב, כשהם מביאים את האש שלהם, את היצר, את רצון היתר, את החול לתוך הקודש. הערבוב הזה מצית את האש המאכלת אותם. השבוע הפרשה מלמדת אותי שלכל דבר יש זמן ומקום וכמה חשוב לשמור על הבדלה והפרדה בין דבר והיפוכו. היא מלמדת אותי שהבדלה והפרדה נחוצה כדי לעשות את תפקידי נאמנה. לא בהפרזה ולא בהחסרה. לא כדי למצוא חן ולא כדי לצאת חובה. כדי להיות בדיוק במקום שלי. כדי שאוכל למלא אחר מצוות חיי, אחר הדרך שלי מתוך דיוק, שקט, כוונה, באמת. מהפרשה אני לומדת גם כמה ההפרזה וההחסרה מזיקות, עד כדי גרימת מוות. איך הפרזה יכולה לגרום לי להרוג בתוכי חלקים מרוב רצון להיות מעל ומעבר לדמותי, לתת ולקבל מעל ומעבר לנכון ולמתאפשר ומנגד איך החסרה יכולה גם לגרום לביטול עצמי אל מול "עבודת השם", השבוע אני מתפללת לעזרה בהבדלה בין מה ששלי למה שלא שלי, בין מה שהיא דרכי ומה שאינה דרכי, בין המדויק לקיומי ובין הזיוף לקיומי, ובמציאת האיזון בין כל מרכיבי החיים. חג שמח ושבת שלום.