פרשת שמות

וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה: אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. השבוע אנחנו מתחילים בקריאה של ספר חדש, סיפור חדש, גיבורים חדשים ונושא חדש לגמרי: השעבוד והגאולה. בספר הזה אנחנו נילמד איך הופכים מקבוצת אנשים גדולה לעם (רמז: מישהו חיצוני מגדיר אותך: וַיֹּאמֶר (פרעה), אֶל-עַמּוֹ: הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ) איך הופכים לעבדים, כמה קשה להשתחרר מהעבדות ואיזה תהליך צריך לעבור העם והאדם כדי להיות בן חורין, עוד נלמד איך מתוודעים לאלוהים שלא הכרנו ומה משמעות העובדה שיש לך אלוהים. וגם, בספר זה ובמיוחד בפרשה הפותחת ניתן מקום של כבוד לנשים המגלות תושייה ומצילות חיים, פועלות בנועם, בניגוד לחוק וכנגד כל הסיכויים, ומביאות את הגאולה.

אבל אנחנו בהתחלה. יוסף וכל הדור ההוא מתו וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ--בִּמְאֹד מְאֹד; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, אֹתָם. וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף.

החיים במצריים טובים וקלים ומתגמלים ויש פרנסה בשפע ויש מקום לגדול ולרבות. והנה מגיע מלך אשר לא ידע את יוסף. לא ידע. לא הכיר, לא שמע, לא זכר את חסד הנעורים של אבות אבותינו. הנה קם לו מלך שלא יודע, ומתחיל לספר לעצמו סיפור. וַיֹּאמֶר, אֶל-עַמּוֹ: הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ. י הָבָה נִתְחַכְּמָה, לוֹ: פֶּן-יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ. "אני לא מכיר אותם, לא יודע מי הם, מה הם מסוגלים לעשות. אולי הם נגדנו? ואולי ילחמו בנו?" חוסר הידיעה מפחיד, משאיר מקום לדמיונות, לפנטזיות, לאשליות, למחשבה ולדמיון לשכנע שכנועים, וכשהדמיון משכנע, מתחיל הסבל: יָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם.... וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּפָרֶךְ. יד וַיְמָרְרוּ אֶת-חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשׁה.... המצרים ממררים את חיי בני ישראל ומעבידים אותם בפרך, ואני חושבת על המרורים שאני מאכילה את עצמי ואת סביבתי, כשאני נמצאת באי ידיעה, כשאני פועלת מתוך הפחד הדמיוני, מתוך האשליה המשקרת. איזו עבודת פרך זו לעבוד בשביל הפחדים שלי...

אבל כמה פסוקים אח"כ יש לנו דוגמא הפוכה לאיך עוד אפשר לפעול כשנמצאים באי הידיעה: תינוק נולד, הוחבא בבית 3 חודשים, ואז, במעשה של חוסר ברירה שמה אותו אמו בתיבה קטנה ביאור הגדול. האם והאחות אינן יודעות מה יעלה בגורלו, האחות מחכה לראות, מחכה לדעת שתגיעה. וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ, מֵרָחֹק, לְדֵעָה, מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ אחרי שהיא רואה מה עולה בגורלו היא מתחילה לפעול בחוכמה ובתושייה, לטובת כל הנוגעים בדבר. אז אפשר גם ככה: להמתין, לִצפות, לפעול מתוך שיקול דעת בהתאם לנסיבות, לחיות עפ"י המציאות ולא עפ"י הפנטזיה.

הפעם הבאה שאנחנו פוגשים את הפועל:י.ד.ע היא בפסוק: וַיַּרְא אֱלֹהִים, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֵּדַע, אֱלֹהִים.

אלוהים שיודע בדיוק מה קרה, מה קורה ומה יקרה, מתגלה למשה ומספר לו בראשי פרקים את כל אירועי ספר שמות (זהירות, ספוילר): אתם תבקשו לצאת, המלך לא יסכים, אני אכה בו בכל נפלאותיי, כולל הריגת בנו הבכור, אתם תצאו ממצרים ברכוש גדול ואני אביא אתכם אל ארץ זבת חלב ודבש.

אלוהים יודע ועכשיו גם משה יודע אבל הידע הזה לא מספיק למשה, לא מקנה לו בטחון ואמונה. אפשר להבין, במשך 70 שנה הוא חי בזהות לא ברורה, בן לשבט לוי שגדל בארמון המלך, מורד במלך בורח וחי כרועה צאן במדבר ופתאום הוא נדרש להאמין לקול האלוהים ולמלא אחר הוראותיו. כל ההבטחות האלוהיות לא שכנעו אותו, כל הקסמים שבעולם לא גרמו לו להסכים. מה כן? הידיעה שאהרון אחיו יהיה איתו. וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּמֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי--יָדַעְתִּי, כִּי-דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא; וְגַם הִנֵּה-הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ, וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ.

אז כנראה שידיעה ברורה ומוחלטת של העתיד לבוא גם לא עוזרת. כנראה שצריך עוד משהו כדי לעבור את השליחות שלנו בחיים האלה: תמיכה, אהבה, משפחה, חיבור... החיבור המובטח עם אהרון הספיק למשה לארוז את משפחתו ולחזור למצרים בתפקיד חייו: הנביא הגדול ביותר שקם לישראל ומנהיגו לחמישים השנה הבאות. קל זה לא היה, הסבל והעבודה הקשה רק גברו, העם כעס מצד אחד והמלך נפנף אותם מצד שני, אף אחד לא ידע מה משה רוצה: לא העם שרואה במצריים את מולדתו ולא פרעה שראה בעם סיכון בטחוני שצריך לדכא. היחיד שיודע הוא ה' שמבטיח למשה: וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה: כִּי בְיָד חֲזָקָה, יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה, יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ. תיכף תראה, ההצגה רק מתחילה.

פה מסתיימת הפרשה ואני נשארת בציפייה לבאות, וגם עם המחשבה: מה אני בעצם יודעת? האם אני יודעת משהו באמת? ואם לא, איך אני פועלת בעולם מתוך ידיעה שאני לא יודעת כלום? לא יודעת. אני נשארת עם מרים, פועה ושפרה שידעו להקשיב לליבן, אני נשארת עם בת פרעה שידעה ללכת עם האמת שלה, עם הנשים שנתנו חיים ללא מאבק, מתוך התקרבות לכוח החיים שבתוכן. ואני נשארת עם משה, שמתחיל לשמוע את קול האלוהים מדבר אליו ומלמד אותו את האמת הגדולה: כֹּה-תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; זֶה-שְּׁמִי לְעֹלָם, וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר אנחנו לא לבד, יש מישהו איתנו, נסתרות דרכיו, נפלאים מעשיו והוא: אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה רואה וגם יודע. ועם ניצני האמונה האלה אני מתפללת השבוע ליכולת להתבונן במציאות בעיניים פקוחות ולמצוא בה את דרכי, דרך החיים. שבת טובה באמת.