פרשת שמות, עבדות וחופש

בפרשת שמות הפותחת את ספר שמות אנחנו נחשפים לתהליך: איך הופך אדם מחופשי לעבד, ומה צריך כדי להפוך את האדם שוב לחופשי.

בכל תקופת ספר בראשית היו גיבוריו אנשים חופשיים, מלבד בעשרים השנה שיעקב עבד את לבן. הם היו חופשיים ללכת ולחזור, לבנות ולהרוס, להילחם ולהשכין שלום, להתחתן ואפילו למסור את נשותיהם.

בתקופה זו אנו קוראים על קשיים כלכליים וקיומיים. רעב המחייב נדידה, מלחמות עם שבטים אחרים המחייבים הגנה או בריחה, חיפוש אחר הזהות האישית ואחר מקום בטוח.

בפתיחת ספר שמות אנחנו קוראים על בני ישראל הגרים בגטו. חייים במצרים באזור נפרד, בארץ גושן, כי המצרים תעבו רועי צאן והרחיקו אותם. ודווקא שם, במקום המוגבל הזה הם פורים ומתרבים במאד מאד. גם כאשר התנאים נעשים קשים, בני ישראל ממשיכים לגדול ולשגשג עד שהם מהווים איום על מצרים.

בני ישראל הופכים מעם של רועי צאן לעם של עבדים. הם נולדים כעבדים, חיים כעבדים ומתים כעבדים. כעבדים הם גם זועקים, אבל בשום רגע לא מבקשים להיות חופשיים.

זעקתם עולה השמימה ונשמעת ע"י האלוהים שמחליט שהגיע העת לשוב. לשוב למה שהם נועדו להיות. אנשים חופשיים השוכנים בארץ טובה, זבת חלב ודבש. זוהי התוכנית האלוהית, הגדולה, הרחבה, שלא נעצרת מול המציאות האנושית כמו: זמן, רצון ויכולת.

כשהתוכנית האלוהית פוגשת את בני האדם מתחילות החריקות. ראשית, משה, שנבחר להיות נביא מהסס וחושש. אח"כ פרעה השליט האנושי לא רוצה לשמוע ולבסוף, מול הקשיים שפרעה מערים מתייאשים בני ישראל ומשה בראשם כועסים: למה שלחת אותי, רק רע נהיה לנו מזה ולא הצלה.

לא קל להיות חופשי, לא קל לעשות את התהליך המשחרר מהמקום בו אני עבד למקום בו אני בוחרת.

העבדות מספקת את היצרים ואת הצרכים. יש אוכל, יש מקום, יש קבלת הדין, יש אפילו סוג של בטחון במוכר ובידוע, אפילו הייאוש נעשה יותר נח.

החופש מחייב התמודדות, יצירתיות, השקעה,שינויים, התפתחות תמידית. שום דבר לא ידוע, והכל, הכל אפשרי. זה נפלא וזה נורא. זה מרגש וזה מפחיד. זו הזדמנות להמראה ואפשרות להתרסקות.

בעבדות יש אחים לצרה, בחופש אני לגמרי לבד. בעבדות יש את השקט של הרגל, בחופש יש את שירתה של ההשראה.

כשאני מסתכלת על חיי אני מגלה את שני המצבים: יש מקומות שבהם אני מתמסרת לעבדות הבטוחה והשקטה. יש מקומות שבהם אני מתעקשת על החופש המסקרן. לזה וגם לזה יתרונות, לזה וגם לזה חסרונות. החוכמה, אולי, היא לדעת איפה אני נמצאת ובמה אני בוחרת. לעיתים להתמסר להרגל, לשקוע בנוחות, ולפעמים להעז לצאת החוצה, לכבוש מקום חדש.

לבחור, להסכים, להיות מה שאפשר. ובמקום לזעוק להתפלל את מילותיו של עלי מוהר:

"תן לי יד

כדי שלא אפחד בדרך

כדי שלא אהיה יותר לבד

תן לי יד."

מוקדש באהבה לזכרה של סבתי האהובה אסתר סופיה דה-לוי שחסרה כל כך.

שבת שלום


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול