פרשת שמות - מארחת את ורדית לוי

וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה: אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. השבוע אנחנו מתחילים חומש חדש, את חומש שמות. בפרשה הראשונה הפותחת את החומש אני מתכבדת לארח את ורדית לוי. ורדית היא ביוגרפית: כותבת סיפורי חיים וספרי זיכרון ומרצה בנושא שואה ותקומה. היא אשה חרדית (עם ראש פתוח) שמאמינה שכולנו יכולים לחיות יחד בשקט, כבוד הדדי ואהבה. ורדית ואני הכרנו בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, הפייסבוק , ונוצרה בינינו חברות מיוחדת במינה. הרי היא לפניכם: פרשת השבוע של ורדית לוי אני חוזרת אחורה בזמן, לממלכה העתיקה במצרים. קבוצת גברים יהודים שוכבת בשדה בתום יום עבודה. עיניהם נעוצות ברקיע מנוקד כוכבים, ובלבם אין אף כוכב. מחר מחכה להם יום נוסף של עבדות. יום חדש וייאוש ישן. קול ארסי מתנגן בהם: אתם לא שווים, אתם לא ראויים, אתם מפסידנים! פתאום נרעדת האדמה, וריח תבשילים נישא מרחוק. הם נדרכים. מאזינים בדממה למקצב הרגליים המתקרבות חרש. ואז הן נגלות לעיניהם. הנשים שלהם. מקושטות ומלאות חיוכים מאירים. הן עזבו את הבית ובאו להחיות את נפשם, להמתיק אתם כמה רגעים. והן מתיישבות, כל אחת ליד בעלה, שולפות אוכל חם, מספרות על יומן, מנחמות ומעוררות את יצר החיים באנשים שלהן המושפלים עד עפר... פרעה, האנטישמי הראשון בתנ"ך, מתוסכל מהדיווחים אודות העם הזה שירד למצרים כשבט קטן ואינו מפסיק לגדול. עם התכנית שלו, תכנית העבדות המתוחכמת, הגברים היו אמורים להיחלש פיזית ונפשית, הנשים היו אמורות לברוח מגורלן ולהצטרף לחיק העם השליט, הילודה הייתה אמורה להצטמצם בצורה משמעותית. איך זה ייתכן שהם ממשיכים לחיות, להתרבות, לצמוח ולהישאר מי שהם כאילו לא נחתם גורלם לעבדות עולמים? חישוביו של פרעה היו נכונים, לכאורה. הוא טעה כי לא העריך נכון את עצמת הנשים היהודיות. נשים שהאמונה שלהן הצמיחה בהן תקווה והולידה עשייה מבורכת. עשייה מבוססת הבנה שהן עושות מה שהן יכולות ומתפללות לה' שיצליח דרכן. ואני, מוקסמת, פוסעת בעקבות אותן נשים שחז"ל מעידים שבזכותן נגאלו ישראל ממצרים. הולכת בעקבות המיילדות העבריות שמפרות פקודה מלכותית ואינן הורגות את התינוקות הזכרים כפי שפרעה ציווה עליהן, מעריצה את מרים, ילדה בת שבע, שדורשת מאביה עמרם, מנהיג העם, לשאת שוב את אמה – הוא גרש אותה עם גזירת השלכת התינוקות ליאור – אחרת הוא גרוע מפרעה שגזר מיתה רק על הזכרים. מתרגשת עם יוכבד ההרה, שיודעת שאם יהיה בן בבטנה יהיה עליה להוציאו מהבית כדי להצילו. משתופפת לצד מרים שצופה למרחוק מה יעלה בגורל אחיה. נושמת לרווחה כשבתיה, בת פרעה ולימים גרת צדק, מושה את התינוק העברי מהיאור ובוחרת להכניסו לארמון, מתענגת לראות את תעוזתה של מרים שמציעה מינקת עבריה לתינוק ועוזרת לאמה להתאחד עם בנה ולו לכמה שעות ביום. פלא שמעם כזה, ממשפחת עמרם ויוכבד, יצאו נביא אוהב ישראל, גואל עניו וחומל, נביאה גדולה ומאמינה? וממצרים אני קופצת במחשבה לגלות שאני מכירה מקרוב: לשואה. להיטלר ימ"ש, שהלך בעקבות פרעה, לקח רבבות יהודים כשירים לעבודות כפייה בהתחכמות שטנית, והרג את כל מי שלא יכול היה להועיל לו ולארצו. חושבת על כל אותן נשים ונערות שלא נכנעו לגורלן, שהלכו בזקיפות קומה לעבודה או אל מותן, שסיפרו סיפורים וציירו ועודדו, ששרו שירי גאולה בביתני העץ הצפופים. נשים שלא איבדו תקווה, שנטעו אמונה בכל מי שנחלשה דעתו. ומשם מדלגת דילוג גדול לאישה אחת קטנה ועצמתית, מרים פרץ, ששכלה שני בנים חיילים ומפיחה תקווה ואמונה יוקדת בכל מי שמוכן להקשיב לה, ונזכרת בשלושת החטופים הי"ד ובאמהות שלהם שעמדו מולנו בשעות הקשות בחייהן, סלע זקוף ולב רך. ואני יודעת בוודאות גמורה שכל עוד יש בנו נשים חזקות, מאמינות ואוהבות שמסרבות להיכנע לייאוש, לשנאה מבית ומחוץ, לגלות העכשווית, יש תקווה לעם שלנו. ואז אני ניגשת לראי ומתבוננת בעצמי. מחפשת בי את דמותן של כל אותן נשים עוצמתיות. האם גם אני יכולה להשתייך אליהן? האם אוכל להצהיר פעם שגם אני בליגה שלהן? במבט שטחי אני רואה אותי כפי שאני מצטיירת בחוץ. אופטימית, חזקה, מצליחה. במבט עמוק יותר אני מבחינה בי מתבוססת בגלות הפרטית שלי. האם אוכל לראות עוד יותר פנימה, מעבר ל'מצרים' שלי? ואתם? כולנו במצרים. כל אחד והמצרים שלו, כל אחד והעבדות שלו. עבדי הזמן ועבדי הטכנולוגיה, עבדי הדמיון ועבדי הממון, עבדי הכבוד ועבדי התאוות. ובתוכנו שני קולות. קול אחד שמספר לנו כמה אנחנו קטנים ולא שווים, שמשכנע אותנו שכבר הפסדנו בקרב ולא נותר לנו אלא להיכנע לעבדות, לריצוי, להשלים עם גורלנו לעד, וקול אחר מלא חמלה ואהבה, קול שמזכיר לנו רגעים מופלאים שלנו, מלאי חיים ועשייה, קול שלוחש באוזנינו שהגאולה ממש כאן, בתוכנו, ואם רק נאמין בעצמנו ובבוראנו נוכל לצאת מהמחשכים ולהיגאל. בכולנו יש את אותה אנרגיה נשית חומלת ואוהבת, בונה ומאמינה. אם רק נקשיב לה נגלה בתוכנו את הגאולה. גאולת הנפש.

תודה ורדית שחיברת אותנו לפרשת הנשים, פרשה בה האיכות הנשית המחוברת לחיים באה לידי ביטוי במלוא עוצמתה. האיכות הזאת, כפי שכתבת, נמצאת אצל כולנו, ופרשת שמות מלמדת אותנו איך להשתמש בה, איך ליצור חיים, איך ליצור התחדשות, איך ליצור המשכיות, איך לגבור על החלקים הממיתים. מהיום, במשך שלושת החודשים שנקרא בחומש שמות יש לנו הזדמנות, בכל שבוע ,לגבור על העבדות המצמצמת ולהתחבר אל מלאכת החיים המחזקת.

שבת שלום.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול