בשבוע שעבר, בפרשת בהעלותך, קראנו על מנהיגותו של משה שעמדה למבחן, כשנשבר מול הטענות הקשות של העם, ועל מנהיגותם של אהרון ומרים שהעבירו דברי ביקורת על משה. ראינו בפרשה הקודמת שלהיות מנהיג זה לא דבר קל.
השבוע, בפרשת שלח לך, עומדת למבחן מנהיגותם של נשיאי השבטים. שנים עשר נשיאים, ראשי השבטים, האנשים החכמים, המנוסים והמכובדים ביותר, נשלחו לתור את ארץ כנען. הם נשלחו לראות, להתרשם, לחוות, לקבל מושג לאן העם שלהם עומד להיכנס ממש בקרוב. ממש כמו טיול הכנה של תנועת הנוער. אך בניגוד למדריכי תנועת הנוער, השליחים חזרו ובפיהם בשורה:"אָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא". הרב יצחק עראמה, בעל הספר עקדת יצחק אמר על כך: "הוציאו עצמם מכלל מרגלים ונכנסו בכלל יועצים, ולזאת הסיבה חטאו מאד"
הדברים שהשליחים אומרים על הארץ מתארים את עצמם יותר מאשר את הארץ: "יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן-הַנְּפִלִים ולבסוף וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.
נשיאי השבטים לא אומרים שהארץ לא טובה. להיפך, הם קוראים לה ארץ זבת חלב ודבש. הם אומרים: אנחנו לא מספיק טובים לארץ הזאת.
לראות במה אנחנו לא מספיק טובים, לא מספיק מוצלחים ולא מספיק חזקים, זו כנראה תכונה יהודית מאד, ותכונה קשה מאד. זו תכונה שמרפה ידיים, מחלישה ומדכאה. השליחים חטאו לתפקידם כמנהיגי העם כשבחרו לראות כמה העם לא מספיק טוב כדי להיכנס לארץ.
עשרה מתוך ראשי השבטים, המרגלים, פרשו את מה שראו בפרשנות מרפה ידיים, פרשנות שנטעה בלב העדה פחד, חולשה ודרך נסיגה. הם ייעצו לסגת ולא להתקדם ובזאת חטאו מאד.
השניים האחרים, יהושע בן נון וכלב בן יפונה אמרו דברים אחרים: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד,ה' יתן לנו את הארץ הזאת,אַל-תִּירְאוּ אֶת-עַם הָאָרֶץ.
כל אחת ואחד מאיתנו הוא מנהיג, מנהיג לפחות של עצמו, גם של משפחתו ולעיתים של אנשים נוספים בקהילתו (כל מי שעוסקים בתפקידי הוראה, ניהול, הדרכה, פיקוד). על כל אחת ואחד מאיתנו מוטלת האחריות: האם אצליח להנהיג דרך חיזוק הביטחון, דרך חיזוק האמונה באפשרי, דרך הכרת היש המתאפשר גם כשנראה שבלתי אפשרי? האם אני יודעת לתת פרשנות מיטיבה למציאות או פרשנות מרפה ידיים? האם אני מצליחה לייצר מחשבה שתקדם אותי או שתשאיר אותי במקומי ותחזיר אותי לאחור?
הפרשה מלמדת אותי השבוע כמה חשוב לשים לב איך אני רואה את עצמי ואיך אני מתבוננת על המציאות. בָּמקום שיש בי אמונה בעצמי, בכוחי, ביכולותיי, באלוהיי, שם אני יכולה להוביל קדימה, למקום חדש, למקום ממנו אפשר לצמוח ולגדול. כשאני מסתכלת דרך חולשתי, דרך פחדיי, דרך חוסר האמונה, הדרך תהיה חסומה, המסע במדבר ימשיך עוד ועוד, עד שימותו כל התפיסות המגבילות ויוולדו בי הבנות חדשות.
השבת אני מתפללת שעינינו יפקחו וליבנו יפתח לְמַעַן לֹא נֵבושׁ וְלֹא נִכָּלֵם וְלֹא נִכָּשֵׁל לְעולָם וָעֶד.
שבת שלום.
Comments