פרשת "שלח לך"

הפרשה שלנו השבוע עוסקת במה שכולם מכירים כפרשת המרגלים, למרות שאם קוראים את הטקסט המדויק, מדובר בעצם בפרשת התיירים: "וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן" 12 נשיאי השבטים יוצאים לטיול מקדים בארץ כנען, עולים בהר ויורדים בגיא, ממדבר צין ועד חברון, רואים את ילידי הארץ ואת תנובתה ואחרי 40 יום חוזרים עייפים ולא כ"כ מרוצים: "וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ: אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם". כאשר כלב בן יפונה מעיז להציג דעת מיעוט מעודדת: "ויַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ:" ממהרים עשרת הנשיאים האחרים להסביר כמה הוא טועה: זו ארץ אוכלת יושביה, לא רק שיש בה ענקים, הם גם חזקים מאיתנו, טובים מאיתנו וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם: בני ישראל לא צריכים יותר שכנוע, מיד הם פוצחים בבכי ובהמנון החוזר: למה הבאתם אותנו לכאן? רוצים הביתה (למצרים)! או לפחות למות במדבר. משה ואהרון מקבלים סיוע וחיזוק מכלב בן יפונה ויהושע בן נון, שקורעים את בגדיהם בתחנונים: וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד: אִם חָפֵץ בָּנוּ יְהֹוָה וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: אַךְ בַּיהֹוָה אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיהֹוָה אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם. או בעברית עכשווית: אנחנו היינו שם וראינו, זו ארץ טובה ואפילו מאד. קטן עלינו עם הארץ שלהם, אנחנו אוכלים אותם לארוחת בוקר, והכי חשוב ה' בצד שלנו וידוע שמי שמאמין לא מפחד.

הפועל ר.א.ה מופיע רבות בחלק זה של הפרשה. הנשיאים מראים לבני ישראל את אשכול הענבים הענקי שהביאו, את הרימונים והתאנים, מדווחים שראו ערים בצורות וילדי ענק, ראו אנשי מידות ונפילים, ראו עצמם כחגבים לעומתם. יהושע וכלב מבקשים מבני ישראל: אל תיראו מעם הארץ. אל תפחדו. ר.א.ה. מה אני רואה? פחד או אומץ? הפסד או ניצחון? הכול שאלה של הסתכלות. בדבריה של ימימה: "המטרה להגיע להסתכלות נקייה המאפשרת התבוננות, להבין בהעמקה, להבחין, לקלוט, להפריד בין החיטה למוץ, זאת אומרת בין עיקר ומיותר" איך אני רואה את המציאות? היא יכולה להראות בעיני מאיימת, בלתי אפשרית, מרתיעה, מעל לכוחותיי. הנשיאים אומרים: ראינו את הנפילים ונראינו בעיני עצמנו כחגבים. אם אני רואה עצמי כחגב, אין פלא שהסביבה תתייחס אלי כאל משהו מחיץ.

אפשרות נוספת, זו שיהושע וכלב מציגים, היא האפשרות לראות את המציאות כהזדמנות: הזדמנות לגלות את כוחנו, כוח אמונתנו, ידיעת יכולתנו. הארץ היא אותה ארץ. העיניים רואות אחרת. מה שאני רואה משקף את מה שמתרחש בתוכי. המשקיף והמשתקף. כשאני מלאת פחד וחוסר אמונה, אראה בעצמי חגב ובאחרים נפילים. כשאני מלאת ביטחון ומחוברת לכוחותיי, אראה עצמי יכול יכולה ובאחרים מנוצחים. איזו היא הדרך הטובה בעיני ה'? התשובה מגיעה מיד. וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ: אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: אלוהים מבקש להתפטר מהעם הזה. הם הגיעו לו עד כאן. משה נוקט בטקטיקה הפולנית המנצחת של: "מה יגידו במצרים? שאתה לא יכול להשתלט על העם שלך ושוחט אותו במדבר? " אלוהים מתרצה וסולח ובוחר בדרך אחרת: מה שביקשתם קיבלתם. מעדיפים למות במדבר מאשר להיכנס לארץ? מבוקשכם יתמלא. המסע שהיה אמור להיגמר תוך יום יומיים ממשיך ומתארך 40 שנה, שנה על כל יום תיור של 12 הנשיאים, עד שכל הדור שיצא ממצרים ימות במדבר.

מעבר לטקטיקה חינוכית, יש כאן לדעתי אמירה מהותית: המהות קובעת. עם עבדים לא יכול להיות עם חופשי. כדי להיות עם חופשי בארצנו צריך לגדול כעם חופשי. לגדול עם תודעת חופש, עם יכולת בחירה, עם הכרה בטוב, הכרה במיותר ואפשרות הניצחון של הטוב על המיותר. לארץ יכנס רק הדור החדש, זה שנולד במדבר החופשי. וכדי שנזכור זאת לדור ודור ניתנת בסוף הפרק מצוות הציצית: וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְהֹוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם: לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָי וִהְיִיתֶם קְדשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם: אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:

פיסת בד שמזכירה ללובש אותה מדי יום: מראה העיניים מטעה, נטיית הלב עלולה להזנות, למציאות פנים רבות. מי שרואה את הקושי, את הדרך החסומה, את המציאות כעומדת בדרכו חוטא כנגד עצמו. החופשי באמת יודע שהכל אפשרי בדרך למילוי מצוותיו.