פרשת שלח

שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם

פרשת שלח לך היא הפרשה בה מופיע הסיפור הידוע כ:חטא המרגלים. האמנם במרגלים מדובר ומה בדיוק היה חטאם? השנה הרב אלחנן סמט עוזר לי להבין. בפרשת שלח לך אנחנו מגיעים לרגע היסטורי. המסע במדבר הסתיים ובני ישראל עומדים להיכנס לארץ. נותר רק דבר אחד לעשות: לפני שנכנסים לארץ ה' מבקש ממשה לשלוח נציג, נשיא מכל שבט, לתור את הארץ. השורש תו"ר מופיע בפרשה 12 פעמים, כמספר הנשיאים שנשלחו. מלבד בפרשה זו, השורש הזה מופיע בתורה עוד 3 פעמים בלבד. ריבוי השורש בפרשה ונדירותו בתורה כולה מדגישים את תפקידם של השליחים: לתור את הארץ. לתור ולא לרגל. גם גודל המשלחת והעובדה שלקח לה 40 יום להשלים את המשימה מעידים שלא הייתה זו משימת ריגול חשאית. מה היא, אם כן, משמעות המילה לתור? הרב אלחנן סמט במאמרו על הפרשה מסביר כי "משמעות המילה 'לתור' קשורה בתנועה, ואין זו תנועה סתמית אלא תנועה לשם בחירה. " תפקיד השליחים הוא ללכת לפני העם, לנוע בארץ, לחפש ולבחור. לבחור בארץ שה' נתן להם כארץ שלהם. עם ישראל עומד להיכנס לארץ שאינו מכיר כלל. אינו מכיר את נופיה, אינו מכיר את אנשיה, אינו מכיר את מעלותיה ואת חסרונותיה. זו הארץ שהובטחה לו, שנבחרה עבורו, אך זה אינו מספיק. ה' מבקש מהעם לבחור בעצמו את הארץ הזאת. להצטרף לבחירה האלוהית. זה, אם כן, היה תפקידה של משלחת הנשיאים. לא מרגלים כי אם בוחרים. בוחרים בארץ כארץ שלהם. נקודה זו היא משמעותית ביותר בסיפור, בסיפורו של עם ישראל ובסיפור חיינו. האם אנחנו בוחרים במה שניתן לנו? האם אנחנו מצטרפים לבחירה האלוהית? האם אנחנו אומרים כן לארץ שלנו או מוציאים דיבתה? האם אנחנו רוצים את מה שניתן לנו או דוחים אותו כלא טוב עבורנו? וברמה האישית- האם אני בוחרת את מה שניתן לי בחיים האלה או מתנגדת לו? כועסת על גורלי או צומחת ממנו, ממלאה את ייעודי או מתעלמת ממנו, מתקיימת דרך תפקידי או פוחדת ממנו? השליחים אכן נעו בארץ לאורכה ולרוחבה, טעמו, בדקו והתרשמו. הם חזרו עם דיווח מדויק: ארץ זבת חלב ודבש, בעלת ערים בצורות גדולות מאד וילדי ענק. ואז הוסיפו את חוות דעתם: וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. לג וְשָׁם רָאִינוּ אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן-הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם. השליחים בחרו לדחות את הארץ המובטחת. הפחד הכניע אותם, העבדות המחשבתית סגרה את ליבם. במילים אלו חרצו עשרת השליחים את דינם ואת דין העם. נציגי העם מאסו בארץ המובטחת, ה' מאס בעם ובנציגיו. מוציאי דיבת הארץ מתו במגפה באותו יום. לגבי שאר העם, עבורם המסע ימשך עוד ארבעים שנה, שנה על כל יום של המסע בארץ, עד אשר ימות הדור שיצא ממצרים. הדור שדחה את הארץ, הדור שפוחד, הדור שלא מבין את תפקידו ואת כוח אמונתו. השנה אני לומדת מהפרשה שיעור חשוב על בחירה והחטאה. כשאני דוחה את התפקיד שקיבלתי, כשאני מתעלמת מהמתנות שחוננתי בהן, כשאני מואסת במקומי, אני מחטיאה את דרכי. אם נועדתי ללמד ואני בוחרת לעבוד בהיי-טק- החטאתי את דרכי. אם נועדתי להנהיג ואני בוחרת לעשות לביתי- החטאתי את דרכי. אם נועדתי לאהוב ואני בוחרת להסתגר ולהתרחק- החטאתי את דרכי. כל התרחקות מתפקידי בעולם הזה היא מאבק בעצמי. כל מאבק נגמר בסבל, כל סבל גורם להתרחקות נוספת, לסבל נוסף. מתי יסתיים המרדף? כשאבחר בדבש ובחלב, כשלא ארתע מפני הביצורים, כשאדע שאני יכול יכולה, כשאוכל להתחבר אל הבחירה האלוהית. שבת שלום.

חוה אלברשטיין - מרדף

0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול