פרשת ראה - במקום קורבנוֹת, התקרבות

פרשת ראה אותה אנו קוראים השבוע, היא הפרשה בה משה מתחיל לתת לעם את מצוות הישיבה ארץ, כהוראות התנהגות בארץ החדשה. משה מספר על הברכה הטמונה בארץ וגם על הקללה שעלולה ליפול על יושביה אם וכאשר. נושא הברכה והקללה יעלה גם בפרשות הבאות אך השבוע אני רוצה להתמקד בציווי המוזר: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל-מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה. כִּי אִם-בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ.

משה מסביר לעם שהמנהג לעלות זבח לה' בכל מקום שחפצים, תחת כל עץ רענן, לא ימשיך בארץ המובטחת. שם יש חוקים אחרים.

בארץ המובטחת יש מקום אחד, אשר יבחר ע"י ה', רק בו אפשר יהיה להעלות עולה ולהקריב קורבנות.

הנחיה די מפתיעה, בהתחשב בכך שהעלאת קורבנות היא דרכו של האדם לתקשר עם אלוהיו. קורבן חטאת, קורבן תודה, קורבן של מילוי נדר מאפשרים לאדם להביע חרטה, תודה, מילוי הבטחה. בעזרת קורבנות אלה האדם זוכר שיש מישהו מעליו לו הוא נותן את הדין על מעשיו.

אבל בארץ החדשה יש חוקים חדשים. לא רק שיש מקום ייחודי אשר בו יבחר ה', אל המקום הזה מביאים רק את קורבנות העולה והזבחים, ואילו קורבנות האשם והחטאת לא מוזכרים כלל. למה השינוי?

עפ"י הרמב"ם מטרת האיסור על קורבן עצמאי היא לצמצם את קדושת הפולחן. לצמצם את תפקיד הפולחן כדרך להתקרבות לה'.

בספר דברים מודגשת התקרבות לה' בדרך שונה מזו של ספר ויקרא: לא התקרבות דרך קורבנות המכפרים על החטא ומבוצעים ע"י הכהן, כי אם התקרבות דרך תיקון המעשה ודרך תפילה. התקרבות בדרך של אהבה: "ואָהַבְתָּ אֵת ה' אלוהיך בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ

ושל שמחה: "וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ".

את מקום טקסי הפולחן ממלאים מעשי החסד. תפקיד הקורבנות עפ"י הפרשה הוא לקרב לא רק בין האדם לאלוהיו אלא בעיקר בין בני האדם. הבאת הקורבנות מלווה בחגיגה בה משתתפים גם הגר, היתום והאלמנה.

וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.

רש"י מסביר זאת כך: "לוי, גר, יתום ואלמנה- ארבעה שלי (של הקב"ה) כנגד ארבעה שלך: בנך, בתך, ועבדך ואמתך- אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך".

שמחת הנדיבות היא שמאפשרת את הברכה, את שמחת הקיום.

עם הכניסה לארץ משה מלמד אותנו שכפרה ומחילה מושגים בעיקר דרך חברה נדיבה ובעלת חסד. הוא מדגיש את רצון הקב"ה לשימת לב ונתינה לזולת יותר מהנתינה לקב"ה. הדרך לחיים של ברכה היא להיות ברכה.

נכון אז ונכון גם היום.

שבת שלום


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול