השבוע הפרשה מפגישה אותנו עם הצבעת אי האמון הראשונה בהיסטוריה של העם היהודי. כבר לא מדובר בסתם קיטורים וגעגועים לעבר כי אם במרד של ממש. ולא סתם מרד, מרד בין בני משפחה: קורח מורד בבן דודו משה, ואליו מצטרפים "עדתו":דותן, אבירם ואון, משבט ראובן. המורדים עומדים בראש משלחת בת מאתיים וחמישים איש ומפקפקים בפומבי ובקול רם במנהיגותם ובסמכותם של משה ואהרון, מטילים ספק בכך שהם יודעים מה הם עושים, ומבקשים להפיל את הממשלה. ניסיון ההפיכה נכשל. די מהר הם מבינים שמי שמנסה למרוד בבחירתו של ה', מי שפותח את הפה ומנאץ את נציגיו של הקב"ה על פני האדמה, נענש בעונש בלתי הפיך: האדמה פותחת את פיה ובולעת אותו. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. לג וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל. ומי שתמך בהם נשרף למוות. וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת יְהוָה וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת.
שאלות רבות מעלה המעמד הזה: האם אין מקום למגוון דעות בתוך מחנה ישראל? האם אין מקום לחופש ביטוי? מדוע העונש היה כה חמור? מדוע משה שהסכים ואף ברך את ההתנבאות של אלדד ומידד ואינו מסוגל להתמודד עם משפטו של קורח: רַב-לָכֶם כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל יְהוָה.
פרשנויות רבות נכתבו על סוגיות אלה, כמו גם על תשובתו של משה וחומרת העונש. השבוע אני רוצה להתייחס לסוגיה שקורח מעלה: סוגיית מיהו קדוש. ממש בסוף הפרשה הקודמת (שלח לך) מצווה ה' את בני ישראל לעשות להם ציצית לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת-כָּל-מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם.
ארבעה פסוקים (אולי ארבע דקות או ארבעה ימים) אח"כ משתמש קורח בדיוק בנימוק הזה: כולנו קדושים, כל העדה כולם קדושים, כך אמר ה'. אלוהים בחר את כולנו, הוא שוכן בנו- אנחנו שווים בקדושתנו. למה אתם משה ואהרון, בני הדוד שלי, מתנשאים עלינו? מחלקים לנו הוראות? חושבים שיש לכם איזשהו יתרון על פנינו? קורח מביא נקודת מבט חדשה: הקדושה, על פי דבריו, היא תכונה מולדת. בגלל שאנחנו יהודים ("אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ורצית בנו") אנחנו קדושים. התואר שייך לנו. לעומת עמדתו של משה המייחס לקדושה כתכונה נרכשת. כדי להיחשב קדוש אתה צריך לנהוג כקדוש. אתה צריך להוכיח את קדושתך, אתה צריך למלא את מצוותיך בהכנעה.
ואני לוקחת את השאלה לימינו: האם ברגע שאדם הגיע למעמד מחייב, זכה בו בזכות ובכבוד, הוא מחוסן לעד? הוא בעל זכויות והטבות מעצם התואר? האם המעמד מחייב או שמא המעמד מובטח? האם קצין מצטיין בצה"ל, בעל דרגות בכירות והערכות וצל"שים, שמדבר בזלזול אל הפקידה שלו ומטריד אותה, יכול להתהדר בבית המשפט בהישגיו המקצועיים כהוכחה לקדושתו? האם רופא מנתח שמשנה גורלות, שמציל חיי אדם, שמאות אנשים חייבים לו את חייהם, יכול לקבל כסף תמורת קיצור תורים ולשים את הרזומה המקצועי שלו מול לקיחת שוחד? האם מורה דגול שחינך דורות של נערים הנושאים אליו עיניים מעריצות יכול לנהוג באופן פוגעני מול נער צעיר ולהשתמש בשנים של הצלחה כהוכחה לחפותו? האם יש שלב בחייו של אדם שהוא כבר לא צריך להתאמץ להיות קדוש, כי הוא כבר נבחר, כי התואר הוא שלו?
הפרשה עונה על השאלות האלו בצורה החלטית. גם אם נבחרת, גם אם קודמת, גם אם אלוהים בכבודו ובעצמו מאציל עליך מרוחו ואתה בן למשפחת הלויים ונצר למשפחת הכוהנים, עליך לעבוד את ה'. ה' לא עובד בשבילך. לא בשביל הכבוד שלך, לא בשביל התואר שלך, לא בשביל ההצלחה שלך. מידת הצניעות והענווה היא בבסיס הקדושה. וממנה נגזרת הכרת מקומך בעולם, הכרת מצוותך, הכרת תודה על הגשמת ייעודך. מהפרשה אני לומדת שעלי לזכור שיש לי תפקיד, להישאר במסגרת התפקיד, לזכור שכוחי ועוצם ידי אינו שלי כלל, ושאם אני מועדת- האדמה יכולה ברגע לפעור את פיה ולקחת איתה את התואר והדרגה וההישגים והכבוד, ולהשאיר אדמה חרוכה.
ההבדל בין "והייתם קדושים" לבין "כולם קדושים" הוא בזמן ההתרחשות.. בהנחיה האלוהית מדובר על עבודה הנדרשת כל הזמן, על תהליך מתמשך באופן תמידי, על כל רגע הנברא מחדש ולא מביא איתו זכויות מזמן עבר. בדברי קורח מדובר על משהו נתון. שכבר קרה,הוא כבר שלנו. אנחנו מתחילים מנקודת מוצא של קדושה. מכאן קל מאד לשכוח את העבודה היומיומית.
השבוע אני מתפללת שהמשפט "והייתם קדושים לה'" יעמוד לנגד עיני, ושלא אפול בבור "כולם קדושים" שאפעל בחיי בשמחה והתכוונות, שאראה ברכה בפועלי, ושמלאכת חיי תזכה לפרח, וציץ ושקד כמו מטהו של אהרון.
שבת שלום.
Σχόλια