top of page

פרשת קורח - הקנאה המרעילה

תמונת הסופר/ת: סיגל גריביסיגל גריבי

פרשת השבוע, פרשת קורח, עוסקת במרד שבמחנה, במאבק כוחות, בפיצול ובריב.

פרשת קורח עוסקת בקנאה ובתוצאותיה ומשום כך רלוונטית לנו עד עצם היום הזה. הקנאה היא רגש שקרוב אלינו מאד, אולי יותר קרוב מהרצון להביא קורבן תודה, ממילוי מצווה, מהשתדלות והקשבה.

אין אדם שאינו חש קנאה, אין אישה או איש שלא רוצים לפעמים להיות במקומו של מישהו אחר, להצליח כמוהו, להוביל כמוהו, להתפרסם כמוהו, לחיות חיים של אחרים.

בניגוד לרגש ההערצה, שמכוון לרוב לאנשים רחוקים מאיתנו, הקנאה מכוונת בדר"כ לאנשים מסביבנו, אלה שקרובים לנו, אלה שדומים לנו קצת.

אני, למשל, לא אקנא בגל גדות אבל אני כן יכולה לקנא בחָברה שמלמדת יותר ממני, בקרוב משפחה שמרוויח יותר ממני, בשכנה שקיבלה משרה מרשימה. גם קורח מקנא בבני משפחתו:

קורח הוא בנו של יצהר משבט לוי, בן דודם של משה ואהרון. הוא רואה שבניו של דוֹדוֹ עמרם (משה ואהרון) זוכים בהובלה ובכהונה, בנו של דוֹדוֹ עוזיאל (אליצפן) משמש כראש משפחת קהת, והוא, בנו של יצהר, הבן השני של קהת לא מקבל שום תואר, שום מעמד, שום כבוד משפחתי ושבטי.

קנאתו של קורח היא קנאה משפחתית, אולי הקנאה הקשה ביותר שיש. קנאה שלא נעצרת בהגיון הבריא, קנאה שמנצלת את חולשת העם אחרי שקיבל את הבשורה שלא יכנסו לארץ כנען, קנאה שמונעת מתחושת כישלון והפסד.

קורח לא היה הראשון בתורה שפעל מתוך קנאה בבן משפחה. הקנאה הזאת מוכרת לנו עוד מימי קין והבל ועד ימי סבא רבא של קורח, לוי בן יעקב.

אנחנו גם יודעים שהרגש ההרסני הזה קיים ועושה צרות במשפחות הכי טובות עד היום הזה.

אז איך אפשר לא ליפול (תרתי משמע) לבור הקנאה? מה יכול למנוע מהקנאה הזאת להשתלט על הלב, על הראש, על כל רצון טוב?

התשובה תלויה בהכרת המקום האישי. בלימודי חשיבה הכרתית של ימימה אנחנו לומדות על חשיבותו של המקום האישי. מקום בטוח, ידוע, מוכר שאינו נתון בספק. זה אינו מקום פיזי אלא מקום פנימי. הוא לא מצריך מבנה פיזי, לא צריך תואר, לא מצריך הכרה חיצונית. הוא כן מצריך הכרה פנימית. הכרה ביכולת שלי, בנתינה שלי, באור הפנימי שלי שקיים תמיד, גם אם לא זוכה למחיאות כפיים חיצוניות.

כשהמקום האישי הזה לא חזק מספיק, לא ברור מספיק. כשאני רחוקה מדי ממקור הכוח האישי שלי- אני מחפשת אותו בחוץ. ואז אני רואה את כל מה שלא קיים בעולמי, כלומר - לא רואה את עצמי.

הקנאה בולעת אותי, כמו שהאדמה פצתה פיה ובלעה את כל משפחתו ורכושו של קורח ואנשיו. במצב של קנאה אני יורדת שאולה. הכעס, התסכול, התחרות, הביקורת אוכלים כל חלקה טובה וזורים הרס פנימי וחיצוני.

כשאני מזהה את מה שקורה לי, כשאני מבינה ששכחתי את מקומי האישי, הדרך חזרה מתחילה להתבהר. לאט לאט אני מזהה שוב את ההצלחות שלי, את הטוב שבי, את היכולת. אני יכולה להיזכר היכן מקומי, לאן אני שייכת, כמה טוב וכמה יש קיימים בחיי.

שתהיה שבת שקטה ומקבלת,

שבת שלום.


2 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

留言


צרו קשר

הודעתך נשלחה, תודה!

המשקיף והמשתקף

"להזין את הלב, לחדש את ההבנה, להסיר את החסימה, ופתאום אין ספק בקיום."

WA2.png
MAIL2.png
FB2.png
כל התכנים שייכים לסיגל גריבי

c

bottom of page