פרשת צו

פרשת צו אותה אנו קוראים השבוע נוגעת לכהנים ומכוונת אליהם.

בני ישראל מביאים קורבנות מתוך רצונם, הכהנים מחויבים לעבודת הקורבנות. הם מחויבים לשמור על מידה גבוהה של קדושה וטהרה, מחויבים לעשות את עבודתם בשיא הקפדנות, גם כאשר אינם אוכלים מקורבנות אלה. לכן פונה ה' אליהם בלשון ציווי וזירוז, כדי שלא ייכשלו בתפקידם.

והיום, בחיינו, איפה אנחנו מצווים לקורבן? איפה עלינו למלא את המצווה גם אם אין לנו הנאה ממנה?

בחיי הזוגיות יש לנו דוגמאות רבות לכך. אנחנו יודעים כמה קל לתת, לפרגן, ולהתרגש בתחילה של מערכת יחסים. קל להתלהב ולהתקרב, קל לאהוב, לרצות, להשתדל, לתת בקלות ובשמחה מזמננו וממרצנו. אבל אחרי שעוברות כמה שנים, ועוד כמה ועוד כמה, כמה התלהבות עוד יש? כמה רצון? כמה תשוקה?

באה הפרשה ומלמדת: דווקא אז. דווקא בחיי נישואין מחייבים, דווקא בזוגיות ארוכה וממושכת אנחנו מצווים להעלות קורבן. לא כשבא לנו, לא כשמתחשק לנו. כל הזמן, באופן קבוע, קורבן שיאפשר התקרבות, שיאפשר לאש לבעור תמיד.

הקורבן הזה יבוא מתוכי: זה יכול להיות זמן שאקדיש לזוגיות במקום להנאה אישית, אלו יכולות להיות מילים טובות שאבחר לומר במקום מילות ביקורת אוטומטיות, זו יכולה להיות הסכמה במקום דחיה, הקשבה ולא התעלמות, הבנה ולא כעס. דווקא כי יש לי מחויבות במערכת היחסים הזאת, דווקא כי היא שגרתית ופחות מרגשת, דווקא כי אני לא תמיד בטוחה שהצד ממול ייתן לי בדיוק את מה שאני רוצה, דווקא כי זה דורש ממני לקחת את כל הטוב שבי ולהעניק אותו שוב ושוב ושוב כי לכך התחייבתי, כי זו מצוותי.

השבת אני מזכירה לעצמי את הזכות להקריב קורבן על מזבח האהבה, את ההקפדה במילוי מצוותי ואת השמחה שמתגלה מתוך ההתקרבות.

שתהיה שבת שלום


צפייה 10 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול