פרשת צו - מארחת את הרב אלישע וולפין

השבוע, בשבת שלפני פסח, יש לי אורח מיוחד לחג. השבוע בפרשת צו אני מארחת בכבוד גדול ובשמחה גדולה את רב הקהילה שלי, הרב אלישע וולפין. הרב אלישע הוא ממקימי קהילת ואהבת, קהילה מסורתית קונסרבטיבית בזכרון יעקב, והעומד בראשה. הוא זה שהכניס אותי באוהלה של תורה והוא זה שגילה לי את המפתח לדלת הקסמים של היהדות: לב פתוח המקבל ומקרב. לכבוד "שבת הגדול" הנה לפניכם: פרשת השבוע של הרב אלישע וולפין

חברים, תיזהרו, אל תיפלו בפח! אם נראה לכם שפרשת צו, השנייה בספר ויקרא, דומה באופן מחשיד לפרשה שלפניה, הרי שפספסתם את אחד השיעורים החשובים ביותר בתורה כולה. אולי אפילו בחיים! הן נראות ונשמעות כל כך דומות, שמתחשק לדלג הלאה ולומר בציניות, "כבר היינו בסרט הזה לפני שבוע". נכון, שתיהן עוסקות במלאכת הקרבנות. אבל בעוד האחת עוסקת בבחירה של האדם - אם הוא רוצה, ורק אם הוא רוצה - להקריב קרבן לאלוהים, הרי שהשנייה פותחת במילה המאתגרת, "צו!". פרשת ויקרא פונה אל עם ישראל. פרשת צו פונה אל הכהנים המשרתים בקודש. הרצון החופשי של פרשת ויקרא נעלם, ואת מקומו תופס הציווי המוחלט של פרשת צו. שני ביטויים - או צירופי מילים - חוזרים על עצמם פעם אחר פעם בפתיחה של הפרשה, והביטויים הללו הופכים את פרשת צו לאחת העמוקות והגבוהות שבתורה!

(ויקרא ו, א-ז) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה, הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כׇּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ... וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה… אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה. וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה...

1. "זאת תורת…". מדובר כאן בתורה - התורה בהא הידיעה - לא פחות. רומזים לנו שלא מדובר ברשימת מטלות דתיות בעלמה. לפנינו מונח דבר עמוק ביותר. 2. "תוקד בו לא תכבה". התורה העמוקה הזאת כוללת ציווי חד משמעי, לשמור על אש המזבח! להבטיח שהיא תוקד כל הלילה! תמיד! לא תכבה!

לתורה, כידוע, יש שבעים פנים ואינסוף רמות של עומק. ברמת הפשט יש כאן הנחיות מדויקות לכהנים, כיצד לנהל את עבודת הקרבנות במשכן החדש שזה עתה הושלמה בנייתו. אבל ברמות העומק - רמז, דרש וסוד - תורת העולה והמנחה מספרת לנו על אש התמיד שלנו, על האש היוקדת בתוכנו. אש שלא אנחנו הדלקנו ולא אנחנו נכבה. והיא יוקדת כל הלילה - גם ברגעי החשיכה של חיינו, כשנראה שאין תקווה - עד הבוקר. וגם בבוקר, עם עלות השחר, כשכבר נראה שוב ש"הכל בסדר", גם אז האש ממשיכה לבעור, והיא לא תכבה לעולם.

מבחינה "היסטורית" (מושג שעם השנים אני פחות ופחות מבין), אש התמיד של פרשת צו הכזיבה בסופו של דבר. היא כבתה לפני כמעט אלפיים שנה, כשחרב בית המקדש השני. על פניו נראה היה שהתורה הזאת, תורת העולה והמנחה, לא היו נצחיים כפי שחשבנו. עמים רבים ודתות רבות היו נעלמות מעל בימת ההיסטוריה בשלב הזה. אבל תורת ישראל, לא רק שלא נעלמה, היא עשתה קפיצת מדרגה חסרת תקדים. חז"ל ידעו להעתיק את המזבח ואת אש התמיד הנצחית מהבניין החומרי והמפואר שבנה הורדוס בירושלים, אל הבניין הרעוע שנקרא האדם. וכך, האש - שתמיד הייתה בעת ובעונה אחת גם חיצונית וגם פנימית - התגלתה מחדש, עמוק בפנימיותו של האדם.

אני בכוונה נמנע מלהציע שאש האדם שוכנת לה כעת "בלבו של האדם", או "בבית החזה". כי מיד יקרה מה שקרה לאש המזבח בבית המקדש: נִטְעֵה לחשוב שהיא פיזית ונתעקש למקם אותה באיבר מאברי הגוף. על פי הרמב"ם, אש התמיד - זו שלא אנחנו הדלקנו ולא אנחנו נכבה - איננה בדיוק אש פיזית. היא גם איננה לא-פיזית. היא אש תודעתית, היא תודעת הקיום הנצחי, תודעת ה"הנני" שלא יכבה לעולם. אבל לתודעה הזאת יש ביטוי פיזי! היא לא נמצאת בשום מקום מסוים, אבל היא יוקדת ומחייה כל אטום, כל מולקולה, כל תא, כל איבר.

אש החיים, אש החיוּת, אמנם רוחשת ולוחשת לה במעמקים של הקיום כלו, בכל מולקולה קיומית, אבל אנחנו לא יכולים להעצים אותה וגם לא יכולים להחליש אותה. אנחנו יכולים רק להעצים את התודעה שלנו לקיומה: (ויקרא ו, ז) "וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר". הכהן לא מבעיר ולא מלבה את אש התמיד. הוא רק מבער עליה! הכהן לא מגביר את האש, הוא לא יכול להגביר אותה. היא נצחית! הוא יכול לשים עצים על המזבח הפיזי, ולהבעירם באמצעות אש התמיד. האש שהכהנים הבעירו היא אש פיזית, אש של ממש! אבל הם הכירו וידעו לעבוד עם אש התמיד. האם גם אנחנו יודעים? זו נקודה חשובה. כל כך חשובה, שאם היא איננה מובנת, כל הדרשה הזאת איננה מובנת, ואין מה לקרוא הלאה! לפי פרשת צו, אש התמיד היא תשתיתה של התורה: "זאת תורת העולה". זאת התורה העולה, התורה המעלה אותנו במעלה ההר של חיינו.

דרשה איננה סדנה. אבל אם היינו מתכנסים לחוויה סדנאית של אש התמיד הבוערת במזבח חיינו, הייתי מזמין אותנו לשבת, לעצום עיניים, לנשום ולהרפות. ואז הייתי מזמין את התודעה לחפש את האש ההיא בתוכנו. לשים לב לאש קיומנו שאינה תלויה בדבר, שאי אפשר ללבות אותה ואי אפשר לכבות אותה, שהיא לא "שלנו" ולא מאיתנו, שהיא אינה קשורה בשעות השינה שישנו ולא באורח החיים שלנו. היא לא תלויה בהשכלה שלנו, ולא בהישגים שלנו. היא פשוט שם, לוחשת ורוחשת, מחייה ומקיימת. נסו. ואז רוצו לספר לחברה (כלומר, לי…). ספרו לי על אש התמיד שלכם. מה האיכות שלה? איזו תחושה נלווית אליה? ומה התחושה כעת, לאחר שפקחתם את עיניכם? האם התודעה עדיין ערה לה? האם אתם מצליחים לשאת אותה אל המשך יומכם? שבת שלום וחג שמח! אלישע

איזו הרגשה נפלאה זו להיות בתודעה לאש התמיד ולדעת שתמיד תמיד היא בוערת בקירבי. תודה אלישע על הדברים המפנים אותנו פנימה. בימים של עבודת ניקיון חיצונית, של התעסקות בארגון ובעשיית סדר, חשוב לזכור שמקור הכוח שלנו הוא פנימי ואינו תלוי בדבר, אפילו לא בנו.. גם אם אתה עבד, גם אם אתה בן חורין, גם אם אתה מקפיד במצוות, גם אם אין לך מושג, גם אם תשב עם שלושים איש בשולחן הסדר, גם אם תהיה לבד בלב מדבר- לכולנו תורה אחת, אש התמיד המעלה אותנו במסע חיינו.

שבת שלום וחג שמח של חרות פנימית גם ממני.

0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול