פרשת צו

ויְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה עַד-הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ

פרשת צו מופנית כולה אל אהרון ובניו הכוהנים. ניתנות בה הוראות מדויקות לעוסקים בעבודת הקודש, עבודת הקורבנות. ההוראות רבות ומפורטות, כיצד עליהם לנהוג בכל שלב של הטקס ובכל סוג של זבח כי לכל סוג יש חוקים משלו, וכיצד עליהם להתקדש ולהתכונן לעבודה זו.

חוקי הזבח, תורת הכוהנים, המפורטת כל כך, באה כנראה, לשמור על הכוהנים, העוסקים במלאכת הקודש של תיווך בין בני האדם לבין האלוהים. היא עוזרת להם להיות זהירים ביותר ולשמור על חוקים נוקשים ומדויקים כדי להישאר בצניעות ובפרורפרציות, לא לסאוב, לא לסחור בזבח, לא להפוך למעמד מורם מעם ומתנשא. לכל פרט ופרט יש חשיבות, וחריגה אפילו במילימטר, דינה אסון (וזה כבר ספוילר לפרשת שמיני..) אפשר ללמוד מהפרשה שיש תפקידים בחיים שבהם חשוב להיות מדויק, ממושמע, וצייתן, שמשמעת ועבודה מדויקת וללא גמישות מבטא לפעמים צניעות כבוד והכרת מקומי. אבל היום, ב2015, כשאין זבח ואין קורבנות ואין בית מקדש ולכהן יש תפקיד סמלי בלבד בתפילה, מה ניתן ללמוד מהפרשה? באיזה אופן היא משמעותית לחיינו? כדי לענות לשאלה זו פניתי אל הפרשנים הקלאסיים, והם מתייחסים אל הפסוקים הבאים: זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים. לח אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת-קָרְבְּנֵיהֶם לַיהוָה בְּמִדְבַּר סִינָי

הפרשנים במדרשים שונים מפרשים פסוק זה כך: וזאת התורה. כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם. במדרש רבה אף נאמר: "זאת התורה לא עולה לא מנחה לא חטאת ולא אשם ולא מילואים ולא זבח השלמים אלא הֱיו עוסקים בתורה ויהיה חשוב לפָני כאילו אתם מקריבים לפני כל הקורבנות" כלומר, הלומד תורה ועוסק בתורה אינו צריך את עבודת הקרבנות. מטרת הקורבנות היא לתת ביטוי מוחשי לעבודת ה', לעזור לאדם להתקרב לאלוהיו בעזרת ביטוי שהיה נפוץ תרבותית בעמי האזור באותה עת, אך הקורבנות כשלעצמם חסרי משמעות. האל אינו צריך אותם. עבודת ה', התורה, אינה מותנית במנחות, חטאות שלמים וכו' אלא באמונה ובקיום מצוות. הדבר מסביר כיצד המשיכה עבודת ה' אחרי שחרב בית המקדש ולא הוקרבו יותר קורבנות, אבל מה עוד אני לומדת מכך? אני לומדת שהתורה חשובה יותר מהקורבנות. שהלימוד עצמו, ההתכוונות, ההבנות שנלמדות, תהליך ההתקרבות שהאדם עובר חשוב יותר מהקורבנות שהוא מקריב. למשל: יותר חשוב שאלמד באמת לכבד את אבי ואת אמי ואפנה להם מקום בליבי מאשר אקריב מזמני ואבקרם בחוסר רצון חשוב יותר שאלמד להיזהר בדבריי ובמעשיי ולא לפגוע בשני, מאשר אקריב מילות סליחה או אפילו תשלום כספי לפיצוי. חשוב יותר שאזהר במעשיי כשאני בעמדת כוח ואשמור על מידותיי מאשר שאקריב אח"כ את כיסאי, מישרתי, ושמי הטוב. הקורבנות נועדו לחזק את האדם בזמן משבר, להזכיר לו שיש לו אלוהים, לאפשר לו לבקש סליחה, לומר תודה, לתת נדבה, אבל הקורבנות (והתפילות שהחליפו אותם אח"כ) הם רק אמצעי, הם לא המטרה. המטרה היא חיים טובים ושלמים, ללא פגיעה בזולת, מתוך הכרת תודה ועשיית טוב. וכשזה לא מצליח, יש אפשרות לכפר. אך צריך להיזהר מהפיכת הסדר הנכון. צריך להיזהר מהפיכת האמצעי למטרה, להיזהר מכך שמרוב שנדקדק בתורת הקורבנות נשכח לעסוק בתורת החיים עצמם. השבוע אני לומדת מהפרשה שליהדות יש מנגנון נפלא ומורכב לכפרה על חטא, לתיקון המידות ולאמירת תודה במקרה הצורך אך אל לנו לעבוד את המנגנון, את דרך הקורבנות ואת מנגנון הסליחה. בל נשכח קודם את התורה: לימוד מצוותינו (מה תפקידנו בחיים), הכרה לדרכנו (האם אנחנו בדרך שנכונה לנו), אהבה לעצמנו, לרענו, עשיית טוב והכרת הטוב. השבוע אני מתפללת להתכוונות אמיתית לעשיית טוב, לחיבור אמיתי ומכל הלב למצוות חיי ולהכרת תודה גדולה על כל היש. שבת שלום

0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול