פרשת פנחס

תחילתה של פרשת פנחס מתייחסת למעשה הקנאות של פנחס, שסיים את המגפה שפשטה בבני ישראל וכנראה גם את עבודת האלילים שלהם.

לאחר מכן נערך מפקד השבטים: פירוט המשפחות השייכות לכל שבט, שמותיהם ומספריהם (של הגברים). עפ"י גודל השבטים תחולק הארץ לנחלאות, לרב נחלה גדולה ולמועט נחלה קטנה, ציווי פשוט המסדר את הישיבה בארץ לאחר כיבושה.

אבל מסתבר שכשזה מגיע לשבטים ולחלוקה, זה אף פעם לא קל ולא פשוט, לא אז ולא עתה.

ראשית קמות בנותיו של צלופחד ודורשות את הנחלה שלהן. זה שצלופחד לא הוליד בנים לא אומר שבנותיו נטולות זכויות. אח"כ, בפרשה הבאה, נפגוש את השבטים שבכלל לא רוצים נחלה בארץ, זה שהם הגיעו לארץ המובטחת לא אומר שהם רוצים לשבת בה.

קריאה בפרשה מגלה בצורה מפורטת את כל שמות המשפחות בכל שבט ושבט וכל פיקודיהם. הדבר אינו דבר מקרי, התורה לא מפרטת דברים חסרי חשיבות. אז לשם מה הפירוט?

אולי התורה רוצה להורות לנו על חשיבותה של השונות, של הייחודיות.

אולי תורת ישראל רוצה לומר שהיא מודעת שהעם לא נכנס כמקשה אחת, שהוא בעל זהויות רבות, רצונות שונים וצרכים שונים. אולי המפקד, מלבד הערך המספרי שלו הוא גם מפקד של בני אדם. כמה אנשים שונים הולכים ליישב את הארץ הזאת, כמה מאבקים עלולים לקרות בגלל השוני הזה?

בהמשך הפרשה מבקש משה מהקב"ה שימנה מנהיג במקומו. הוא יודע שימיו ספורים ואת המשימה לכבוש את הארץ ולהתיישב בה יסיים מישהו אחר. את המישהו הזה מבקש משה.

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶל-ה' לֵאמֹר. יִפְקֹד ה', אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר, אִישׁ, עַל-הָעֵדָה. אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם, וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם; וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת יְהוָה, כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה.

משה מכיר את עמו הגדול, השונה, המפוזר ווהנוטה לסכסוכים. הוא מבקש אדם שיראה אותם, שיהיה איתם, שיביא אותם לארץ במקומו. איש שיוכל להנהיג את כל ההמון הזה לתוך מציאות חדשה. האיש שנבחר הוא יד ימינו של משה, האיש שראה טוב בביקור המרגלים, יהושע בן נון.

היכן ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?

היום אנחנו חיים במדינה שלנו, בארץ שלנו. איש איש על נחלתו, ועדיין מרובי דעות, רצונות, ושאיפות. אנחנו, אולי יותר מתמיד, רחוקים זה משבטו של זה, מסוכסכים בתוך שבטנו פנימה, מה שטוב לי נחשב ככפיה בעיני השני, מה שנחשב ישוב הארץ לאחד נחשב כיבוש אצל האחר, מה שנתפס כבחירה אצל זה נחשב כהפקרות אצל זה.

מה נעשה? מי יוביל אותנו עכשיו? איך נמצא את הדרך לחיות ביחד?

ההצעה שלי, ברוח ימי בין המצרים היא, לאהבת חינם. חינם במובן של החן שלהם. לראות בעין טובה את השבט השכן, לראות מה אני יכול ללמוד ממנו, אולי אפילו איך הוא מחזק אותי, איזה איכות נפלאה הוא מוסיף למעשה המרכבה הזה שנקרא מדינת ישראל.

השבוע אני מתפללת שלא נזדקק למעשה קנאות כדי להביא שלום ונצליח להסכים, לפחות על הרצון למצוא את הדרך לחיות יחד.

שבת שלום


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול