וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי.
פרשת פנחס, אותה אנחנו קוראים השבוע, הינה המשך ישיר של סוף פרשת בלק. בסוף פרשת בלק מתוארת תופעת הזנות של הָעָם עִם בנות מואב, שהגיעה לשיאה במעשה "איש מבני ישראל עם המדיינית" לעיני כל ישראל, מעשה עליו הגיב משה בבכי ופנחס הכהן הגיב בדקירה משותפת של השניים. דקירה שעצרה את המגפה שפשטה בעם. בפרשה שלנו מתוארת תגובת ה' למעשה פנחס ונחשפות עובדות חדשות: מי הם החוטאים- זמרי בן סלוא, נשיא בית שמעון, וכזבי בת צור, נסיכת מדין. כמו כן מתברר בפרשה ששליחת בנות מואב לפתות את העם להיצמד לבעל פעור היא תוכנית פעולה של המדיינים, שהבינו שבקרב רגיל לא יצליחו לנצח את העם. לכן הם ניסו דרך של הרחקה, הסתה ובלבול. זה היה מצבו של העם ביושבו על עבר הירדן המזרחי, לפני כניסתו לארץ. עם שנסחף אחרי הפיתויים, אחרי הגירויים, אחרי העבודה הזרה. הקצנה שהפכה למגפה. מול מצב זה עומד משה, המנהיג היחיד שנותר, ובוכה. אינו יודע איך לאסוף את העם מפיזורו, מריחוקו, מהתבדלותו. אינו מצליח לעצור את המגפה. ואז קם נכדו של אהרון, פנחס, ובמחי תנועה אחת מדויקת וכואבת מאד הורג את זמרי בן סלוא, נשיא בית שמעון ואת זוגתו כזבי בת צור, נסיכת מדין. מנהיגי פולחן בעל פעור. על מעשה זה זוכה פנחס בברכת ה': לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. מעשהו של פנחס כיפר על ההליכה לאיבוד של בני ישראל. יש כאן מסר מאד מבלבל. כביכול מעשה קנאות הוא מעשה של כפרה. אבל צריך לזכור, פנחס היה רק אחד. לא היה כמותו עוד בתורה כולה, ומעשה זה שלו היה מעשה אחד יחיד ומיוחד. שאר מעשיו של פנחס היו קשורים לעבודת הקודש ולא להצלת העם. צריך מאד מאד להיזהר עם מעשה קנאות. לא כל קנאי הוא פנחס, לא כל מעשה קנאות הוא מעשה הצלה. הפרשנים מבחינים בין "קנאת ה' צבאות" שהיא בבחינת קידוש השם ובין "קינאה אמוציונלית" במסווה של קידוש השם. הנצי"ב (נפתלי צבי יהודה ברלין) מוולז'ין מדגיש: " מותר לאדם לקנא קנאת ה' צבאות רק אם הוא נקי מכל קנאה אנושית, שלא תבער בו קינאה זו כאש זרה" (וכמה אנשים כאלה יש?). אנחנו נמצאים בתקופת שלושת השבועות, באמצעו של הקיץ היוקד. תקופה של מלחמת קנאות פנימית. כל צד רואה כמה הצד האחר "זונֵה". מוכר את הערכים שלו תמורת כיסא בממשלה, תמורת הרצון להיות ליברלי עד ללא גבול, תמורת שקט מדומה, תמורת כסף, תמורת אליל כזה או אחר. אנו נמצאים במצב של בלבול ופיזור, מצב של בריחה לעבר ההקצנה, מציאת אלילים שונים שקל לנו לעבוד אותם (אליל הצדק, אליל הכעס, אליל ההדתה, אליל ההסתה). במצב של בלבול ופיזור קשה לדעת מה האמת, קשה למצוא דרך להתקרב, הפחד זורע בהלה והרס, פיצול וחולשה. האש הזרה מתפשטת בשדה הקוצים, צריך להיזהר מאד ממעשי קנאה קיצוניים. אז מה כן אפשר לעשות? איך כן אפשר להתמודד במצב של איבוד דרך קולקטיבי? את התשובה אני מוצאת בדבריה של מורתי ימימה אביטל : "השעה שעת תיקון, דקה של תיקון. האם תתני לכולם תשובה דומה דרך קפדנות או שמא תתני דרך הגמישות תשובה לכל אחד בנפרד, לכל אחד תשובה. זכות לקיומה, זכות לקיומם". ימימה זצ"ל מזכירה לי שלא דרך הקפדנות תהיה התקרבות, לא דרך החומרה יתבצע התיקון. השינוי בסביבה יקרה דרך שינוי של הפרט. השפעתי על החברה הסובבת אותי תהיה דרך היכולת שלי להתגמש, להקשיב, לקבל, להמתין, לנסות להבין את מקומו של השני. יהי רצון שנמצא בתוכנו את יכולת ההקשבה, הנתינה וההתקרבות לעצמנו, לעמנו, לשקט בתוכנו. שתיפסק מגפת השנאה, מחלת הרדיפה. שבת שלום.
Comments