פרשת "עֵקֶב"

השבוע בפרשה משה ממשיך את נאומו, פונה אל העם בדברי כיבושין ודברי תוכחה, במטרה להשפיע על אופן התנהלותו של העם ועל עתידו בזמן ישיבתם בארץ. הנוסחה הידועה ממשיכה גם פה: תשמעו מה שאני אומר, ושמרתם ועשיתם את החוקים והמשפטים- רוב טוב ייפול בחלקכם ואם תשכח את אלוהיך והלכת אחרי אלוהים אחרים... כי אבוד תאבדון.

אז בואו נפתח את זה, מה המשמעות של לשמוע, לשמור ולעשות? אנחנו נשתדל לא לצמצם את הפרשנות לשמירת המצוות כפי שהם כתובות בתנ"ך, אלה ננסה להבין, מה מלמד אותנו ספר הספרים שלנו לגבי השגת חיים טובים, פוריים, בריאים ובטוחים? הוא מלמד אותנו לא לזנות אחרי אלוהים אחרים לשמוע לשמור ולעשות.


מורתי ימימה מתארת את הסדר הנכון של הפעולות בחיים ככזה: הבנה- ישום -תוצאה הבנה:" וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן" מה אני שומעת מתוכי. מה הקול הפנימי, המדויק (האלוהי) אומר לי, מה המצווה שלי, מה הדבר הנכון ביותר, הטוב ביותר, האמיתי ביותר שאני שומעת.

ישום:"וַעֲשִׂיתֶם" להוציא את הדבר לפועל. לא לשמור אותו כידיעה, כמחשבה, כרצון ערטילאי. לחבר את השמים עם הארץ. לפעול בעולם מתוך הדיוק הפנימי.

תוצאה: פעולה מתוך הבנה מדייקת תביא טוב, תביא שמחה, תביא בטחון, תביא הבנה מחזקת חדשה. וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ.

ואם לא? את זה אנחנו כבר מכירים: "אָבֹד תֹּאבֵדוּן" הבלבול, חוסר מציאת מקום, הטעויות שחוזרות שוב ושוב, חוסר ההצלחה, איבוד הדרך.

הדברים חוזרים שוב ושוב: זיכרו את אשר עשה לך ה'. שוב תזכורת ושוב אזהרה. למה צריך כל כך הרבה תזכורות ואזהרות? וְיָדַעְתָּ, כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת--לְרִשְׁתָּהּ: כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף, אָתָּה. זה חוזר שוב ושוב כי אנחנו עם קשה עורף. עם שבטוח שהוא צודק, שהוא יודע, שהוא יותר חכם מכל מה שנאמר לו. שלא לומד מטעויות, שממציא כל פעם את החוקים מחדש. מכירים את זה? משה שם דגש רב על החטא שיש בעקשנות, בצדקנות, ביהירות, בהתנשאות,במחשבה שהכל בזכותי ובשליטתי: וְרָם, לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה ודגש רב על מידת הענוה הראויה: וְזָכַרְתָּ, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ--כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל

המצווה היא הכרת הטוב, תודה על החסד, הכרת מקומי, לא בהפרזה ולא בהחסרה. גאווה ותחושת עליונות הם שכחת האלוהים. הם הזנחת המצוות, המשפטים והחוקים. כל העונשים שבאו על בני ישראל במדבר באו מתוך שכחת הדברים האלה. ואת זה אנחנו מצווים לזכור, לחנך, לשים לב, לתת סימן: וְשַׂמְתֶּם אֶת-דְּבָרַי אֵלֶּה, עַל-לְבַבְכֶם וְעַל-נַפְשְׁכֶם; וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל-יֶדְכֶם, וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם. יט וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם, לְדַבֵּר בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. כ וּכְתַבְתָּם עַל-מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ.

זה כל מה שאנחנו מתבקשים: לזכור מאיפה באנו –מעבדות, ולאן הגענו- לחירות, ומה קורה לנו כשאנחנו שוכחים את הדרך- יוצאים לגלות.

מאחלת לנו שבת של הכרת החסד.



0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול