פרשת ניצבים - מארחת את תמר גריבי

השבוע אנחנו קוראים את פרשות ניצבים- וילך, פרשת ניצבים היא פרשת יום ההולדת שלי. לכבוד הפרשה החגיגית הזאת הזמנתי אורחת מיוחדת. מיוחדת כי בעוד שעשֶרֶת האורחות והאורחים הקודמים שלי נענו בשמחה ובתודה להזמנתי, את האורחת הזו הייתי צריך לשכנע, להתחנן ואף להשתמש במניפולציות זולות ("אני מבקשת את זה כמתנת יומולדת"). בעוד שבכל הדרשות הקודמות שקיבלתי התערבתי בדרך זו או אחרת בעריכה, בשאלה, בהדגשה, את הטקסט הזה אני מפרסמת בלי לגעת (גם אם מס' המילים יגיע ל800). בעוד שחלק מהאורחים הקודמים שלי כותבים למחייתם, או עוסקים בתורה או בחינוך למחייתם או שבאו רקע דתי, האורחת הזאת עוד לא הבשילה לכדי קריירה ומקצוע. האמת שעדיין לא מלאו לה 18 והיא תלמידת תיכון ממלכתי. ואחרון חביב, בעוד שכל האורחות והאורחים הקודמים חביבים ויקרים לי, האורחת הזאת היא אהבת חיי, היא האחת והיחידה, היא בתי תמר. אני גאה ומתרגשת להציג את האורחת האחרונה, בדרשה האחרונה לשנת תשע"ז. הרי לפניכם: פרשת השבוע של תמר גריבי פרשת ניצבים עם ישראל ניצב מול משה, שניצב מול הירדן, המפריד בינו לבין הארץ המובטחת. (מובטחת, רק לא למשה.) כמו כל מנהיג טוב, לא מעז משה לעזוב את עמו ללא מילות השראה, הזהרה, בקשה. הוא פותח את אותן מילים במניית הניצבים מולו, מקפיד לא לפספס אדם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ כמנהיג הדגול שהוא, משה דואג לציין כניצבים מולו גם את כל אלו שלא נמצאים שם. אלו שאפילו לא נולדו כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם. לא פעם מובא רעיון זה במקרא, החשיבות העצומה של כל מעשה בעבר על ההווה, על העתיד. מקומם של מאורעות העבר הוא כמאורעות עכשיו. ברית שנחתמה תמשך לדורי דורות, וחטאי העם בתקופת שופטים יישארו איתם אף בתקופת שלמה. העבר הוא לא רק עבר, הוא עכשיו והמחר. בלתי ניתן להתעלמות. לא היום. היום אנחנו מזכירים, מנציחים, משמרים. אנחנו מאוד אוהבים לכבד את העבר, לקדש אותו. מתים על התרפקות נוסטלגית תוך התרברבות גאוותנית על הקידמה העכשווית. העבר כבר לא פה, הוא היה- וטוב שהיה. אם כך, הוא חסר תועלת. אפשר להגיד לו יפה שלום ולהתקדם הלאה. אבל זה קשה מדי לשחרר, אז אנחנו משאירים אותו על אש קטנה, את העבר. נותנים לו להתבשל, להתעמם, להתחזק, שיתקיים כל עוד הוא לא מפריע יותר מדי. בכל זאת יש לנו הווה לחיות בו. אנחנו משאירים אותו קיים, בשביל עצמנו, אבל לא לומדים ממנו או ממנפים אותו לידי שימוש. כמו עציץ בפינת החדר, נשאר קיים בשביל להתקיים- ותו לא. שלושת אלפים שנים אחרי התייצבות העם מול משה, מול הנהר, מול הארץ, איבדנו את היכולת להשתמש באחד הכלים הגאוניים של מימד הזמן. תינוקות למשל, עוד חכמים. הם יודעים להבין שאם נפלו קודם, הדבר הנכון לעשות יהיה לשנות טקטיקה- את זווית כף הרגל על הרצפה או אולי היעזרות בקיר. תינוקות לא מבזבזים את זמנם בלהיזכר בעבר בנעימים, הם משכילים להשתמש בו,ללמוד ממנו, להפיק לקחים. כי תראו, בסוף, בבסיסם, אנשים לא משתנים. אותן אהבות, אותן אכזבות, אותה חמדנות וחמלה. פעם מקובלות יותר, פעם פחות, פעם בחצרות מלוכה ופעם בגורדי שחקים. הרי הרצונות שלנו, יצר ההישרדות שלנו, המוחות שלנו, נשארו אותו דבר. פחות או יותר. אז למה, למה אנחנו לא מוכנים לקבל את הרעיון שהעבר חוזר על עצמו? שהמהפכה התעשייתית התרחשה שוב ושוב במהלך אלפי השנים האחרונות. מרידות נבעו שוב ושוב מאותן סיבות דמוגרפיות, אידיאולוגיות, כלכליות. מלחמות, מערכות יחסים, קשרים, הסכמי שלום. כולם קורים תמיד. שוב ושוב ושוב. ומי לומד מהן? מי משכיל לא לחזור על טעויות העבר? לנתח את מקור המחלוקות הגדולות בהיסטוריה ולהשליך אותן על חיינו היום? אנחנו חוזרים שוב ושוב על אותן טעויות, ולא לומדים. לא גדלים, לא מתפתחים. באוויליות מוחלטת אנחנו בטוחים שהפעם הכול יהיה שונה. לפני שלושת אלפים שנים משה חזה אותנו. חזה את האוויליות. הוא ידע שנתנער מאחריות, שנתעלם מתוצאות מעשים שהיו- כי הם לא היו שלנו. והוא הזהיר שה' יעניש. (למרות שתכלס, לדעתי המענישים- הם אנחנו). כי לעבר יש השפעה, צריכה להיות לו השפעה, הוא לא יכול להישאר מאחור. גם אם נשאיר אותו על אש קטנה ונעמיד פנים שהתקדמנו. הזמן הוא לא עכשיו או מחר או אתמול. הוא רחב, עמוק ומעורב הרבה יותר.

תודה תמר חכמה שלי. דווקא את, הצעירה, העכשווית, העתיד שלנו, יודעת לקרוא כל כך יפה בפרשה את ההזמנה ללימוד העבר, להקשבה להיסטוריה, לענווה, למשמעות העמוקה. הלוואי ונדע בשנה הבאה עלינו לטובה להקשיב לדור החדש הזה, הרענן, שחושב אחרת, שמצליח להגיע למהות הרבה יותר מהר מאתנו. זו השבת האחרונה והדרשה האחרונה של שנת תשע"ז. אני רוצה להודות כל אורחיי בשנה האחרונה: #אמוץשורק, #אלוןשדה, #הילהפיאלקוב, #ורדיתלוי, נתן דה-לוי, הרב אלישע וולפין, בנצי דעבול, #נוריתאלדר, #איריסברקוביץ, #רםשמואלי, על שנידבו מזמנם ומכישרונם והעניקו לי, לנו, מתנות נפלאות. תכלה שנה ומתנותיה פרשת השבוע שלי יוצאת לחופש עד אחרי החגים. תודה על השנה שהייתה, תודה שנשארתם איתי בפוסטים כה ארוכים, שתהיה שנה טובה על כל רבדיה. שבת שלום ולהתראות.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול