פרשת "ניצבים"

השבוע, לאחר שקראנו ולמדנו 50 פרשות, הגענו, בשעה טובה ומוצלחת, לפרשת ניצבים, הפרשה שלי, הפרשה בה נולדתי. פרשת ניצבים, ממש כמוני, היא פרשה קצרה, מן הקצרות שבפרשות התורה, ויש בה 40 פסוקים בלבד (טוב, אני כבר עברתי את ה 40). על הפרשה הזאת אומר ישעיהו לייבוביץ: "שהיא מן הנשגבות, הנפלאות והמופלאות שבתורה, ומצויים בה דברים גדולים, נעלים ועמוקים ביותר." אני מסכימה. גם אני, כשאני קוראת בפרשה, מתרגשת עד עמקי נשמתי ומודה על שזכיתי שזו תהיה הפרשה שלי.

בפרשה זו מובאים דבריו האחרונים של משה, הדברים שבוחר לומר לעם ביומו האחרון, ממש לפני שייפרד מהם ויעלה להר נבו למות בו.

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. י טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם--וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ.

משה פונה לכל העם, ללא הבדל מין או מעמד, וכורת עמם ברית. ברית המחייבת את מי שנמצא וגם את הדורות הבאים לבוא. משה חוזר ומדגיש מה יקרה כשהעם ישכח את אלוהיו, התיאור המחזורי של: חטא (עבודת אלילים) שמביא פורענות (חורבן, גלות, שממון) שמביאה תשובה שמביאה גאולה. התיאור המחזורי הזה מופיע שוב ושוב בדברי משה לאורך כל ספר דברים. משה יודע שזה מה שיקרה. התהליך ברור לו מראש: עם ישראל,(אנחנו), ישב ארץ, יהיה לו נעים ונוח וטוב, הוא ישכח מאיפה בא, ישכח מי עזר לו ונתן לו את כל הטוב הזה ויתחיל לעבוד את האלילים המקומיים, הזמינים, הקלים. לא ככה? כולנו שם בתהליך הזה, שוב ושוב. עד שהאלילים מכזיבים אותנו, ונהיה קשה וצר ועצוב ושממון וחורבן. ואנחנו מחפשים דרך חזרה, לשוב ולמצוא את מצוותנו, את אלוהינו. ואיך שבים? בפרשה הזו ניתן דגש רב לדרך השיבה ולגאולה. שימו לב בבקשה, הנה מגיעים הפסוקים הנפלאים והנעלים: א כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. יב לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, ונַעֲשֶׂנָּה. יג וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. יד כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ.

כי קרוב אלי הדבר מאד, בפי ובלבבי לעשותו. המצווה שלי, תורת החיים שלי לא נמצאת מעל השיג ידי, היא אינה בשמים או מעבר לים. היא פה. בינינו, בארץ החיים, היא קרובה אלי, אני צריכה למצוא אותה והיא כבר תורה לי את הדרך. ואיך אמלא אותה, את המצווה שלי? בעזרת פי ולבבי. הרגש והדיבור. דרך ההתקרבות שלי לעצמי, לחלקים בתוכי, ההתקרבות שלי לאנשים אחרים, פתיחת הלב שלי לדברים שקורים בחיי, המילים שאבחר לתת לעצמי, לאחרים, התפילה שאבחר לשאת לה', כל אלה, מעשיי ביום יום, הם שיקרבו אותי לאלוהיי, הם מצוות חיי. והפרשה ממשיכה: הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ--הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים--לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ

הנה זכות הבחירה. האחריות האישית למצבי. עפ"י מה שאבחר, כך יראו חיי: אני יכולה לבחור לראות את הקושי, המצוקה, הכאב ואי הוודאות בחיים, ולחיות חיים רעים, מקוללים, מתוך נתינת דגש למה שכבר אינו קיים (המוות), ואני יכולה לבחור לראות את הטוב, למצוא את הברכה בחיי, לחיות חיים מלאים. חיים של תשוקה, יצירה, עשייה משמחת, נתינה מלאה. חיים של אהבה. משה רבנו, גדול נביאיי ישראל, מוסר לנו את צוואתו: ובחרת בחיים למען תחיה, אתה וזרעך.


לכבוד יום הולדתי שהוא גם יום נשואיי, החל בכו' באלול, אני מבקשת בכל יום לעשות את הבחירה הנכונה, הבחירה בחיים. לחיות את החיים, למצוא את הברכה הטמונה בהם, לראות טוב ולאהוב. שבת מבורכת לכולם.



0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול