פרשת "משפטים"

אז יש לנו עם ויש לנו מנהיג ויש לנו אלוהים ויש לנו ברית במעמד הר סיני. ועכשיו מגיעים גם החוקים. בין כל חוקי המוסר והחברה המופיעים בפרשה נמצא גם החוק הבא:

וְאִם-אָסוֹן, יִהְיֶה--וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ, תַּחַת נָפֶשׁ. עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, יָד תַּחַת יָד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל. כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה, פֶּצַע תַּחַת פָּצַע, חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה.


הפרשנים מסבירים את החידוש של היהדות בכך שיש סימטריה בין החטא והעונש. לא על כל עונש מקבלים אותה סקילה /הצלפה/ קנס / עונש מוות. קיימת פרופורציה בין החטא ובין עונשו. פגיעה בנפש אינה שווה לחבורה. לא כל החטאים דומים ולא כל העונשים דומים עפ"י חוקת ישראל כשאדם חוטא, מידת אחריותו לחטא שווה למידת אחריותו בהתמודדות עם תוצאותיו.


ואני חושבת עלי. האם העונשים שאני נותנת פרופורציונלים למידת החטא? האיש שחתך אותי בכביש- מה איחלתי לו? זה פרופורציונלי? הפקידה האנטיפטית בטלפון- איך הגבתי לה? זה פרופורציונלי? ההתפרצות שלי כלפי בעלי פרופורציונלית למשפט שאמר? הכעס שלי על הילד שלי מתאימה לחומרת מעשיו? וגם כלפי עצמי, כמה פעמים אני מענישה את עצמי בחומרה יתרה, ממשיכה לכעוס על עצמי גם כשהשני כבר סלח, לבקר את עצמי גם כשהמעשה כבר נשכח. ימימה אומרת:" כשאתה דוחה את השני אתה דוחה גם את עצמך" כל מעשה של דחייה, סגירות, גרימת כאב ופגיעה בשני בעצם מכוון כלפי עצמי, ועל כן כמידת הפגיעה שלי באחר מידת הפגיעה שלי בעצמי וזהו עונשי. הכי טוב לא לפגוע, לא לדחות, אל תעשה לרעך מה ששנוא עליך, להישאר בהתקרבות, אבל קורה. אנחנו פוגעים. לפעמים בשוגג, לפעמים במזיד, לפעמים בכוונה תחילה. אלוהי ישראל מזכיר לנו: פגיעה באדם אחר שווה פגיעה בעצמכם. מידה כנגד מידה. ואני, בהשראת ימימה, מוסיפה: באותה מידה, נתינה לאחר היא נתינה לעצמנו והתקרבות לאחר היא התקרבות לעצמנו.


על אותו משקל ניתן לומר: אהבה בעד אהבה, לב בעד לב, מבט בעד מבט קשב בעד קשב פתיחות בעד פתיחות התקרבות בעד התקרבות.

0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול