פרשת מקץ

השבוע התחיל חודש טבת, החודש החשוך ביותר בשנה, ממש כמו ימיו של יוסף בבור האסורים המצרי. השבוע חגגנו את חג החנוכה, חג הניסים והאור, ממש כמו האור שהגיע ליוסף בדרך נס, שהפך אותו ברגע אחד מאסיר אלמוני הזרוק בבור לפותר החלומות של פרעה וליועץ שלו. אני מבקשת שנחזור כמה שנים אחורה, לפרשה הקודמת. כשיוסף נשלח ע"י יעקב ללכת לראות את שלום אחיו הוא פוגש באיש. האיש שואל אותו שאלה פשוטה: מה תבקש? (מעניין לחשוב מה כל אחד מאיתנו היה עונה לשאלה הפשוטה הזו) יוסף עונה מיד: אֶת-אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ. יוסף מצא את אחיו אך לא מצא מקום בליבם. הבקשה הזו של יוסף לאחיו, להיות איתם ולא נגדם, להרגיש חלק ולא זר, להתקרב ולא להתרחק, נשארה בליבו שנים רבות ולא התגשמה. והנה, בדרכו המופלאה של האל, בפרשת מקץ, באה לקיצה ההמתנה. יוסף ביקש את אחיו והאחים באים אליו. הם באים אליו בבקשת עזרה כשהוא כבר לא הילד המפונק והדחוי שהיה, כשהוא המשביר האחראי על הזנת ההמונים. האם עדיין יזכור את בקשתו? האם עדיין ירצה להיות חלק מהם, להתחבר ולהתקרב? ליבו של יוסף לא נפתח אליהם בקלות, הוא עוד מעמיד אותם בכמה מבחנים: מבקש לראות גם את בנימין, מכניס אותם בעצמם לבית האסורים, טומן להם מלכודת בשקו של בנימין, אך הבקשה המהותית שלו, הבקשה מפעם, בקשת הלב הכמה: אֶת-אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ התגשמה. השבוע אני מבקשת, בהשראת הפרשה, לדייק את בקשת הלב. מה את מבקשת? מה עיקר לקיומך, מה הדבר הכי משמעותי עבורך? הפרשה מלמדת אותי שהבקשה מתמלאת, בזמנה ובמועדה ולכן חשוב שתהיה נכונה ומהותית. האור מגיע ומפציע, גם כשכבר לא נשארה תקווה. האם אסכים לקבל את מה שביקשתי כאשר יגיע? האם הלב יוכל להיפתח אחרי שנסגר כ"כ הרבה זמן? בימי הקורונה האלה, שכולנו נפגעים בדרך זו או אחרת, מי כלכלית, מי ריגשית, מי חברתית, שוכנים לעיתים בבור אפל, אני מבקשת לזכור: הבקשה מתמלאת, התשובה מגיעה. עכשיו צריך לפתוח את הלב ולהסכים לקבל. שתהיה שבת טובה וחודש טוב