פרשת מטות- מסעי

השבוע אנחנו מסיימים את ספר במדבר, בשתי פרשות המסכמות את המסעות שעברו בני ישראל בארבעים שנה, מספרות על גבולות הארץ, החלוקה לנחלות, לערי הלויים וערי מקלט. המסע במדבר מסתיים, יש עוד מלחמה אחת לעבור (הרג המדיינים), עוד ציווי אחד לשמוע (דיני נדרים), וכמעט הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. שתי הפרשות מכינות את העם למעבר מחיי הנדודים לחיי הקבע. אלה שנכנסים לארץ הם אינם אלה שיצאו ממצרים, מרעמסס, לפני ארבעים שנה. אלה שחונים כרגע בערבות מואב על ירדן יריחו לא חוו את צליחת ים סוף, את מעמד הר סיני, לא שמעו את דברי המרגלים, לא היו עדים לניסים ולשמחות, לכעסים ולעונשים. העם העומד להיכנס לארץ כנען הוא עם שמכיר חיי נדודים, שמכיר את החופש, את הארעיות. איך מושיבים עם נודד במקום של קבע? איך מלמדים עם שהמורשת שלו היא "לך לך" לשבת "איש תחת גפנו ותחת תאנתו"? בשבוע הבא נקרא בספר דברים את נאומו הארוך של משה, שכל תפקידו להכין את העם לקראת השינוי העומד בפניו. השבוע אנחנו קוראים את דברי ה' לעם בנושא זה. ה' פונה למשה ומבקש ממנו לדבר אל העם בשני עניינים: הראשון- השמדת העמים היושבים בארץ והשמדת אליליהם השני- נחלה וגבול. נושא הגבולות ברור לי. לעם שרגיל לחופש ונדודים צריך לשים גבול. איפה מתחילה הארץ שלך ואיפה היא נגמרת. מה שלך ומה לא שלך. איפה הנחלה שלך ואיפה של שכנך וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם, לָרַב תַּרְבּוּ אֶת-נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת-נַחֲלָתוֹ--אֶל אֲשֶׁר-יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל, לוֹ יִהְיֶה: לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם, תִּתְנֶחָלוּ.

גם כאן יש חוקים וכללים. לכל אחד מגיע מה שמגיע. כל אחד יודע את מקומו. אלוהים מזכיר לעם את חשיבות ההפרדה, ההשארות במקומך וכיבוד מקומו של בן עמך. כך תוכל לטעת שורש, ליצור קהילה, להיות שייך.

ומה עם נושא ההשמדה? וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפְּנֵיכֶם, וְאִבַּדְתֶּם, אֵת כָּל-מַשְׂכִּיֹּתָם; וְאֵת כָּל-צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ, וְאֵת כָּל-בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ. נג וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ: כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ, לָרֶשֶׁת אֹתָהּ.

מדוע זהו הנושא הראשון, המצווה הראשונה שמצווים בני ישראל בכניסתם לארץ? אלוהי ישראל מאמין ב"להתחיל מבראשית" הוא יצר את הארץ מהתוהו ובוהו, בפרשת נוח הוא השמיד את העולם שיצר. הוא כמעט השמיד את העם שלו כאשר גילה את חוסר אמונתו, פחדיו וחולשותיו. אלוהינו לא מצטיין בסובלנות, הוא אינו אלוהים שדוגל באינטגרציה. הארץ המובטחת חייבת להיות נקייה. נקייה מיושביה, נקייה מאליליהם. כבר בתקופת הנדודים היה קשה מאד לגרום לעם לדבוק באלוהים המופשט, באמונה העיוורת, ברעיון, בדרך. כבר בחניות השונות במדבר העם ניסה לבנות לו פסל, ללכת אחר אלוהי המדיינים, לחפש אליל מזדמן לשים בכיס. אז עכשיו, כשמגיעים למקום של קבע, העבודה קשה פי כמה. המלחמה באלילות, בחומר, בפסל תהיה יומיומית. וכדאי שלא יהיו פה גירויים מסיחי דעת ואמונה, וכדאי שלא יהיו עמים אחרים אותם ירצה העם שזה עתה הגיע לחקות ולהעתיק את מנהגיהם. כשאנחנו מגיעים סוף סוף אל הארץ המובטחת, אנחנו מתבקשים להיות אותנטיים, ישרים, אמיתיים. לשים את מבטחנו במי שהבאנו עד הלום ולא להחליפו בגאדג'טים מקומיים, לא להתרשם ממה שטוב לשכנים, לא להאמין למה שאחרים אומרים.

משה מונה באוזני בני ישראל 42 תחנות שעברו במסע, לכל תחנה האפיון שלה, הסיפור שלה, הלקח שלה. בני ישראל יודעים שהם הגיעו. יודעים מה עומד בפניהם, יודעים כיצד להתכונן, ואילו אנחנו? האם אנחנו יודעים באיזה תחנה מ42 התחנות שלנו אנחנו נמצאים? האם אנו ב"ייסעו" או ב"יחנו"? האם כל אחד מאיתנו מרגיש שכבר הגיע לארץ המובטחת או שהוא עדיין בדרך אליה? האם עוד מלחמה בפנינו? האם מנוחה סוף סוף? לנו אין את משה שידבר את ה', לנו אין נביא בשער. אנחנו צריכים לעשות את העבודה לבד. אני יכולה להסתכל אחורה ולזהות את התחנות, לזהות את המסעות. לזהות זמנים של עבודת אלילות לתפארת ואת הרגעים של החיבור לאלוהי. כל עוד אני כאן, כנראה שהמסע עדיין לא תם. והתפקיד שלי? להמשיך ללכת, לזהות זמן חניה ולהסכים לשהות בו, לזהות את הקריאה למסע ולהסכים לצאת אליו, להיפטר בדרך מהפסלים, האלילים, אמונות השווא, הידיעות שעבדו בעבר וכיום כבר לא רלוונטיות ולהגיע כמה שיותר חדשה, נקייה, ריקה, אל הארץ שלי. אל הנחלה שלי. השבוע אני מתפללת שאזהה את החלקה המגיע לי, שאקבל את אשר יצא לו הגורל, שאאבד את האלילים המבלבלים ואמצא את הדרך לעשות טוב.

שבת שלום.