פרשת מטות ופרשת מסעי

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לְצִבְאֹתָם: בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן

השבוע אנחנו קוראים את שתי הפרשות האחרונות של ספר במדבר, מטות- מסעי. סיום ספר במדבר מסמל את סיום המסע, בני ישראל נמצאים בעבר הירדן המזרחי, מוכנים להיכנס לארץ כנען, הארץ המובטחת. נותרה עוד מלחמה אחרונה עם בני מדין, ואז פונים לענייני הארץ: החלוקה לָשבטים, קביעת ערי הלויים וערי מקלט. בפרשת מטות אנחנו קוראים להפתעתנו על בקשת בני ראובן, בני גד וחצי שבט המנשה, לא להיכנס לארץ. ברגע האחרון, אחרי כל השנים המפרכות, כשכבר יש חלוקה של נחלות וההתרגשות בעיצומה, מחליטים בני השבטים האלה שהם רוצים משהו אחר. שטוב להם איפה שהם נמצאים, שהם מבקשים לא להיכלל בגבולות הארץ. הם מפנים את בקשתם למשה. לבקשה זו יכול משה להגיב במספר דרכים: סירוב מוחלט ואיסור על פיצול מהעם, נזיפה על כך שאינם רוצים את מה שהובטח להם ומעדיפים את מה שאינו שלהם, או לחילופין, קבלת הבקשה וראיית היתרון בהרחבת גבולות הארץ. משה מגיב אחרת. למשה הבקשה שלהם מזכירה פצע כואב מהעבר, מזכירה את הפחד שזרעו המרגלים בלב העם ארבעים שנה קודם לכן. מתוך הטראומה ההיא הוא מפרש את דברי שניים וחצי השבטים: הַאַחֵיכֶם, יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם, תֵּשְׁבוּ פֹה וְלָמָּה תנואון (תְנִיאוּן), אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--מֵעֲבֹר, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם, ה'. משה מפרש את הבקשה כהימנעות. חוסר רצון להיכנס לארץ כדי לא להתמודד עם כיבושה. מתוך הפרשנות הזו שלו מגיעה תגובתו הכועסת. משהלא מדבר על "הארץ אשר הובטחה לאבותינו", הוא לא מדבר על "אלוהים מביא אותנו לארץ זבת חלב ודבש ואתם בוחרים לא להיכנס אליה", הוא לא מדבר על " תסיימו את המסע כפי שה' התכוון". הוא דואג לערבות ההדדית, ללכידות החברתית, לכך שהעם לא יוחלש ולא יתפרק. כשנציגי השבטים מבינים מה מכעיס את משה הם יודעים לענות לו תשובה מדויקת שתפייס אותו: אנחנו נשאיר את משפחותינו ורכושנו כאן ונצא כחלוצים לפני בני ישראל במסע לכיבוש הארץ לֹא נָשׁוּב, אֶל-בָּתֵּינוּ--עַד, הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ, נַחֲלָתוֹ. אם תכננו מראש לעשות כן או שהגיעו לפתרון זה לאור הנזיפה של משה, זה לא ממש ברור, ולמשה זה גם לא חשוב. הוא מקבל ההצעה ומסכים לבחירה המפתיעה של שניים וחצי השבטים. הוא לא מזלזל בהם, לא מבקר אותם, ולא שופט אותם. משה לא ביקר את ראשי השבטים על הבחירה שלהם וגם אני בוחרת לא לבקר אותם. למרות המדרשים ודברי הפרשנים, למרות התוצאות של הגליה שתתרחש בעתיד, למרות שזה לא חברי ואולי לא אמוני. מרגשת אותי התגובה של משה, מרגשת אותי התשובה של השבטים. הנה כמעט הייתה בעיה, הנה היא נפתרה. השנה אני בוחרת ללמוד מהפרשה על אפשרות הבחירה. על החופש לבחור. למרות התכנון הראשוני, למרות הכוונה הידועה מראש, למרות המטרה אליה התכוונו ואפילו, אפילו, למרות התוכנית האלוהית (שאיננו יודעים מהי..). תמיד יש את החופש לבחור. תמיד יש אפשרות לבדוק מה מתאים עכשיו, תמיד אפשר לשנות כיוון, לעצור, להחליט שאחרת. אני לומדת מהפרשה איך להתייחס להחלטות של אחרים שנראות בעיני תמוהות ולעיתים פוגעניות. איך לקבל את החלטות כאלה בצורה עניינית, בצורה מכבדת, מתוך הבנה שהדרך שלהם שייכת להם, ההסתכלות שלהם שייכת להם והבחירה שלהם היא שלהם ולא על חשבוני. אני מוזמנת לבחור בדרך שלי ובהסתכלות המיטיבה שלי.

פרשות מטות ומסעיי מסיימות את חומש במדבר. הן מסמלות את תום המסע ויחד עם זאת מזכירות לי ש: "עוד הדרך רבה, המסע עדיין לא תם". המסע לא תם. הוא לא תם אף פעם. בכל יום יש לי את היכולת לבחור, את ההזדמנות ללמוד, את האפשרות להבין, לפעול ולהשתנות. עוד הדרך רבה, לא קלה היא דרכנו, ובדרך הארוכה הזאת אני מתפללת ש: "לא תלכי לבדך, אני אהיה שם איתך." חזק חזק ונתחזק שבת שלום.

0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול