פרשת "מטות"

עודכן: 22 במאי 2021

הפרשה השבוע עוסקת בדיני נדרים ובמלחמה במדיינים, המלחמה האחרונה אותה מנהל משה לפני מותו. לקראת סוף הפרשה, רגע לפני שנכנסים לכבוש את הארץ, אנחנו נתקלים בעניין אקטואלי מעין כמוהו- האחדות הלאומית. מסופר לנו שלשבט ראובן ולשבט גד היה מקנה רב. עדרי צאן רבים. בזמן שהותם בעבר הירדן המזרחי, באזור ארץ יעזר וארץ גלעד, מחוץ לגבולות ארץ ישראל, הם גילו להפתעתם שיש שם מקנה רב. יש לנו פה כל מה שאנחנו צריכים הם חשבו, ופנו אל משה: הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הִכָּה יְהוָה לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל--אֶרֶץ מִקְנֶה, הִוא; וְלַעֲבָדֶיךָ, מִקְנֶה. וַיֹּאמְרוּ, אִם-מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ--יֻתַּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ, לַאֲחֻזָּה: אַל-תַּעֲבִרֵנוּ, אֶת-הַיַּרְדֵּן.

הארץ שאנחנו נמצאים בה עכשיו היא ארץ מקנה ולנו יש מקנה. פאוזה. (הרווח שבטקסט מופיע כך במקור). לפעמים הטקסט המקראי מדבר ללא מילים. רווח מודגש בין הפסוקים, חלל פעור ברצף. שקט. מה קורה בשקט הזה? האם משה יבין את הרמז? האם יקבלו את משאלת ליבם? משה שותק, אז אין ברירה והם ממשיכים: תן לנו להישאר פה ואל תעבירנו את הירדן. לכאורה בקשה תמימה, לגיטימית. ראינו, מצא חן בעיננו, אנחנו נשארים, תודה ושלום. אבל הבקשה הזאת נוגעת משה בנקודה רגישה ביותר והוא מתפרץ עליהם בחמת זעם: הַאַחֵיכֶם, יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם, תֵּשְׁבוּ פֹה. וְלָמָּה תנואון (תְנִיאוּן), אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--מֵעֲבֹר, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם, יְהוָה. בטקסט חריף ושוטף, בלי עצירות ובלי התיעצויות עם ה', הוא מזכיר להם את חטא המרגלים: כבר היינו בסיפור הזה, כבר היו לנו אנשים ששכנעו את לב בני ישראל לא להיכנס לארץ, ועכשיו גם אתם? ארבעים שנה הלכנו במדבר בגלל החוטאים האלה, וכלום לא נשתנה? וְהִנֵּה קַמְתֶּם, תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם--תַּרְבּוּת, אֲנָשִׁים חַטָּאִים. החטא אותו חטא, שוב אתם נמנעים מלהיכנס לארץ, מונעים ע"י החומרנות שלכם, אולי ע"י הפחדנות שלכם, זורעים דה -מורליזציה בעם כולו!

ועוד הפסקה בטקסט המקראי. שוב שקט. אנחנו יכולים למלא את החלל הזה בהרהורי ליבנו: בני ראובן וגד מתכנסים להתייעצות, חושבים איך לצאת מהצרה שהכניסו את עצמם. ואז מגיעה הצעתם: גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה, וְעָרִים, לְטַפֵּנוּ. וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד אֲשֶׁר אִם-הֲבִיאֹנֻם, אֶל-מְקוֹמָם; וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר, מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. לֹא נָשׁוּב, אֶל-בָּתֵּינוּ--עַד, הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ, נַחֲלָתוֹ. הצעה הוגנת: הצאן והמשפחות שלנו יתמקמו פה (שימו לב לסדר העדיפויות...), אנחנו נצא כחלוץ לפני המחנה ונשתתף בכיבוש הארץ. רק לאחר ששאר העם יתנחל בארץ נשוב אנו לנחלתנו בעבר הירדן המזרחי.

משה מקבל את הצעתם בדגשים מסוימים: בְּנוּ-לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם, וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם;- בואו נחזור לסדר הנכון של עיקר וטפל: קודם המשפחה אח"כ הרכוש. וחוזר ומדגיש, כולכם תצאו כחלוץ לפני ה'. ההשתתפות במלחמה זוהי מצוות השם, לא מלחמה לטובת בני ישראל בלבד. כולכם תעברו את הירדן ונילחם כצבא מגובש עד שנכבוש את הארץ. וכך היה.

הפרשה מאירה לנו באור חזק וברור: ערבות הדדית מעל הכול. אין לנו אפשרות להיות עם בארצו אם אנחנו לא מתגייסים אחד למען השני, לא נלחמים ביחד את מלחמתנו. שיתוף הפעולה הוא מצווה, דאגה לזולת היא מצווה, ראיית הכלל ולא הפרט היא מצווה. לעומת זאת דאגה לעצמי הפרטי, לרכושי, להצלחתי, להצלתי לפני השאר היא מקור החטא, תרבות אנשים חוטאים.

פרשה שבאה בזמנה. זמן מלחמה. בנינו ובנותינו נלחמים בעזה, אחרים יושבים במקלטים ובמרחבים המוגנים. והשאר? חלק מתגייס, תומך ועוזר, וחלק מבקר, מחרחר ריב פנימי וזורה שנאה בקרבנו. באין לנו מנהיג כמשה, אני מקווה שבכל אחד יתעורר ה"משה" הפרטי שלו, וירתום אותו למאמץ המשותף, לתמיכה, לעזרה, אפילו רק למתן קרדיט לעומדים בראש, כדי לשמור על חיבור בין כל השבטים. כי המלחמות האלה, כמו שזה נראה, היו ועוד יהיו, והערבות ההדדית נחוצה מתמיד.

שבת שלום, יותר מתמיד.



0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול