פרשת לך לך

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

פרשת לך לך היא פרשה עם הרבה תנועה. פרשה של הליכה, של יציאה למסע ועוד מסע ועוד אחד. מסעם של אברם ושרי, מסעו של לוט, מסעה של הגר. על פניו נראה שזו פרשה המעודדת את האדם לא לשקוט על שמריו, לזוז מהמקום הקבוע, ללכת הלאה, להתקדם אל הלא נודע. זה יכול להיות כך אך יש עוד אפשרות, אפשרות שמציע ספר הזוהר: "לך לך" -לך לתוכך, לפנימיותך, למקומות בתוכך שאתה לא מכיר, למקומות הלא ידועים. לך תפגוש את המקומות שלא העזת, שלא ידעת, שלא חלמת שקיימים בך. בשביל "לך לך" כזה לא צריך לצאת מהעיר שנולדת בה, לא צריך לחצות יבשות ולכבוש ארצות. לא צריך ללכת רחוק. לפעמים "לך לך" זה בוא. בוא הביתה. בוא פנימה. בוא תראה מה טמון בך, תתקרב אל השפע האין סופי שבתוכך, מתוכו תוכל להביא את הברכה לעצמך, לזרעך, לעמך. בוא תהיה הברכה שאתה. יכול להיות שמתוך הקשבה עמוקה תשמע את הקול, תארוז את הכול ותעבור למדינה אחרת. לפעמים תעזוב את מקום העבודה, לפעמים את הבית, את הארץ, לפעמים את הזוגיות, את המשפחה. אבל הרבה פעמים המעברים האלה יקרו לא מתוך הקשבה פנימה אלא דווקא מתוך קול (אילוץ) חיצוני: פיטורין, נגמר החוזה, משבר בזוגיות, הצעה מפתה ממקום עבודה. ואז ה"לך לך" הופך להיות "עוף מפה", לך, כמו נוצה שעפה ברוח.

הקריאה בפרשת "לך לך" הזכירה לי את הסרט פורסט גאמפ. בסרט מחליף את הציווי "לך לך" המשפט "run Forest run" ופורסט מתחיל לרוץ ולא מפסיק. הריצה מובילה אותו לנבחרת הפוטבול, למלחמה בווייטנאם, להיות אלוף פינג פונג, לרכישת סירת שרימפס ולבעלות על חברה משגשגת. ופורסט ממשיך לרוץ, הוא לא עוצר, משהו דוחף אותו הלאה, הלאה, הוא הופך מפורסם, מדווחים עליו בחדשות אבל האם הוא מרגיש מבורך? ואברהם, איפה הוא לא היה? הלך מחרן לשכם, לאלון מורה, לבית אל, לנגב, למצרים וחזרה לכנען, לאלוני ממרא אשר בחברון ומשם הוא יצא למלחמה והגיע עד דמשק. הוא זכה לכבוד כל תושבי הארץ, לכבוד ממלכיה, לרכוש רב אבל האם הוא הרגיש מבורך? לאחר כל המסע הזה, כשה' מבטיח לו שירבה שכרו מאד הוא עונה: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יְהוִה מַה-תִּתֶּן-לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן-מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר. ג וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן-בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי האם אברהם מרגיש מבורך? האם הוא מרגיש שמילא את ייעודו? האם הוא מרגיש שלם? הסרט פורסט גאמפ מסתיים בסצנה הבאה: פורסט גאמפ האבא מלווה את בנו פורסט לתחנת האוטובוס של בית הספר. אותה תחנה, אותו אוטובוס, אותה נהגת, אותם פגש כשהיה ילד, שלושים שנה קודם לכן. באותו שביל צר בפאתי העירה אי שם באלבמה. פורסט האב, שחצה את כל יבשת אמריקה, נלחם בווייטנאם, פגש שלושה נשיאים, קיבל מדליות ואותות הצטיינות, הקים אימפריה כלכלית ,חזר הביתה ושם הוא מצא את הברכה, את הנחמה, את ההמשכיות שלו. בדיוק בנקודה בה הפסיק אותה. אז לפעמים "לך לך" אינו צא לדרך. לפעמים הוא לך לך, לכי לך, אל הדיוק שלך. אל המקום בו הכול מתחבר. בו הלב מסכים למה שאני רוצה, בו המחשבה שלי שמחה עם הלב שלי, בו אני מקשיבה לעצמי באמת. ממקום שלם ומחובר. איפה נמצא המקום הזה שיהפוך אותי להרבה יותר ממה שאני נראית לעצמי? איפה המקום בעזרתו אהיה ככוכבי בשמים לרוב? בעזרתו אפיץ את הברכה שלי למשפחות האדמה? ההקשבה ל"לך לך" הפנימי מגיעה בנקודה שבה מתחילים להאמין באמת. להבין באמת. שיש יותר מכפי הנראה לעין, יש עוצמות שאפשר לגלות, יש יעוד, יש דרך ויש מי ששומר עלי. החיים מספקים המון אפשרויות לנדוד, להרחיק, לברוח, להתרחק. השאלה אם אדע מתי להפסיק, האם אזהה מתי נגמרו ימי הריצה שלי, מתי הזמן להתחיל להתקרב. אחרי הכול, "אדם קרוב אצל עצמו, אדם בתוך עצמו הוא גר". לך לך בחזרה הביתה, לתוכך. שם נמצאת הברכה, האהבה, האמונה. שם תהיה אחד.

שבת שלום.

שלום חנוך - אדם בתוך עצמו

0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול