פרשת כי תשא

את השבת אנחנו חוגגים בתוך חול המועד סוכות, ואנחנו קוראים חלק מפרשת כי תשא. אנחנו קוראים את הפסוקים בהם משה והקב"ה מנהלים שיחה אישית מאד. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-ה', רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת-הָעָם הַזֶּה, וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי, אֵת אֲשֶׁר-תִּשְׁלַח עִמִּי משה, שמתבודד באוהל מועד לאחר ששיבר את לוחות הברית, מבקש מאלוהים הסבר למעשיו, מבקש לשמוע מה תכניותיו, מבקש לדעת את האלוהים. משה פונה לאלוהים ואומר לו: וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא, כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ? השאלה של משה לאלוהים היא שאלה אוניברסלית המעסיקה כל אחת ואחד מאתנו, איך אדע שמצאתי חן בעיניך? איך אדע שאתה אוהב אותי? איך אדע שאני משמעותית? יש המפנים שאלה זו אל הקב"ה, יש המפנים אותה לבן או בת הזוג, יש המפנים להורה. אך הצורך הזה, ההזדקקות לאישור לקיומי, קיים בכל אחד מאיתנו. ומשה, שזוכה לדיבור פתוח עם אלוהים, דיבור של פנים אל פנים, מבקש מאלוהים הוכחה. הוא מבקש ממנו להיות נוכח בחיינו, לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף, אלא הוא בכבודו ובעצמו: הֲלוֹא, בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ; וְנִפְלִינוּ, אֲנִי וְעַמְּךָ, מִכָּל-הָעָם, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. נוכחות האלוהים בחיינו היא זו שתהפוך אותנו נפלאים, מופלאים, מופלים (שונים) מכל יתר האנשים אשר על פני האדמה. המילים האלה של משה נאמרות מתוך שבר עמוק. לאחר שהעם השתחווה לעגל הזהב, לאחר שה' ביקש להשמיד את העם, לאחר שמשה באכזבתו שיבר את לוחות הברית, לאחר שבני לוי הרגו שלושת אלפים איש ממחנה ישראל המבוהל והמבולבל. משה מבקש תשובה, וכשמשה מבקש ה' נותן וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, גַּם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה: כִּי-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי, וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם. תשובה כזאת רק משה מקבל. או שתשובה כזאת רק משה יודע לשמוע. כמה פעמים אנחנו מבקשים סימן, מבקשים: תראה לי שאתה רואה אותי, רק אותי, תראה לי שלמרות הכאב, האכזבה, הבדידות והקושי שהעולם הזה מזמן לי, אתה נמצא איתי. תראה לי שלמרות המחלות, המלחמות, הרדיפות, העייפות, אני עדיין נפלאה בעיניך, עדיין מיוחדת, עדיין ראויה שתהיה אלוהיי. האם אני גם יודעת לשמוע את התשובה, לזהות את הסימן? האם אפשר ללמוד לשמוע את התשובה? את ההבטחה? האם גם אנחנו, בני ישראל אשר במחנה יכולים להרגיש שמצאנו חן? שמכירים אותנו בשם? האם אפשר למצוא את התשובה בתוכנו? יש אנשים שמאמינים שה' רואה הכל ויודע הכל. יש אנשים שמאמינים בהשגחה פרטית: לא סתם קרה משהו במקרה, ה' גרם לזה לקרות. יש אנשים שמאמינים, כפי שכתב קהלת, שהבל הבלים הכל הבל ושהדברים פשוט קורים, כמו השמש שזורחת ושוקעת, כמו הנחלים שזורמים לים ומעשינו לא ישנו דבר. יכול להיות שכך ויכול להיות שכך, איש באמונתו יחיה. פרשת השבוע מלמדת אותי על כוחה של התפילה, על כוחו של הדיבור המחובר לאמונה ולאהבה. מלמדת אותי שמותר ואולי גם צריך לבקש תשובה. אני כנראה לא אדבר אם אלוהיי פנים אל פנים, אולי לא אזכה לשמוע אותו קורה לי בשם, אבל אני יודעת שאפשר לבקש, אפשר לשאול, אפשר להאמין שגם אני, לפעמים, אולי, נושאת חן בעיניו. ואפשר ללמוד להקשיב לתשובה, ללמוד לקרוא את הסימן, ללמוד להתקרב. "יש ימים אני הולך לא מוותר בוקר בא אני רוצה יותר ואתה, רואה אותי יש ימים אני הולך ולא חוזר אור בהיר לא מסתנוור כמעט כשאתה לא לצידי אולי אבין אבין טוב בעצמי עכשיו שורף זה רק הזמן שירפא את חסרונך את הכאב את החלום את התשוקה את התשוקה אלייך

תן לי סימן אם תרצה, אני כאן "(מוש בן ארי, בהתאמה שלי)

שתהיה שבת שלום ומועדים לשמחה


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול