פרשת כי תשא - אדבר אתך

פרשת כי תשא עוסקת בנושאים רבים ומגוונים כשהנושא הדרמטי ביותר הוא חטא עגל הזהב. חטא בעקבותיו משה משָבֵּר את לוחות העדות, שולח את בני לוי להרוג שלושת אלפים מקרב בני ישראל ושומע דברי כעס מאת ה'.

לאחר התגובה על יצירת העגל והזעזוע שהתרחש במחנה משה מקים אוהל מחוץ למחנה, אוהל התוודעות וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת-הָאֹהֶל וְנָטָה-לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן-הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל-מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה

משה הבין שכדי להתקרב לה' צריך מקום אחר. לא בתוך המחנה השוקק חיים ויצרים, אהבות ושנאות, שמחה וכאב. מקום המנותק מהמולת היום יום, מחיי השגרה.

באוהל הזה אשר מחוץ למחנה משה מדבר עם ה' פנים אל פנים. זהו אולי הרגע האינטימי ביותר בתורה כולה: משה שבור לב וה' שמאס בעמו מדברים זה עם זה בקרבה הכי גדולה שיכולה להיות.

משה מבין שהעם החליף אותו בעגל זהב, דברי האלוהים שקיבל נותרו שבורים על הקרקע, גם לה' נמאס מהעם והוא כבר אינו מבקש להיות בקרבו.

משה מבין שאיבד את הדרך ומבקש מאלוהים: אם מצאתי חן בעיניך, אנא הראה לי את הדרך, הראה לי שאתה עדיין בוחר בנו, הראה לי מה רצונך מאתנו.

כמה פעמים אנחנו מבקשים את אותה בקשה? מהקב"ה או מהיקום או מאיזשהו כוח עליון: מה אני צריכה לעשות עכשיו? מה משמעות השבר הזה? האם יש לי עדיין מקום בעולם הזה, תפקיד, משמעות, אהבה?

משה, בקרבה נדירה, מבקש את בקשת האדם האנושי: האם אני מוצא חן בעיניך? האם תראה לי את הדרך?

ליבי יוצא אל משה מצד אחד, ומצד שני אני ממש מקנאה בו. היכולת הזאת למצוא מקום שבו הוא נמצא לבד עם אלוהיו, מקום בו הוא לא חייב להיות היודע, המחליט, המוביל, הפותר את הבעיות. בו הוא יכול להיות משה המבולבל, העצוב, המחפש עזרה. מקום של אמת גדולה וקרבה גדולה.

"כשאתה חיוור מצער, מתחפר בשתיקתך

תן לי לדבר אליך, וללכת בין צלליך

להיות אתך" (רחל שפירא)

המקום הזה מכובד הן ע"י העם העומד מנגד ולא מתקרב והן ע"י הקב"ה בעצמו, היורד בעמוד ענן ומדבר עם משה פנים אל פנים.

אני חושבת לעצמי כמה טוב היה אם מנהיגנו היו יכולים לפרוש מחוץ למחנה התקשורת, העיתונות, הדיבור והעשייה ולהתוודע עם עצמם, להודות בחולשתם, לבקש עזרה להמשך הדרך, אז אולי אלוהים אפילו יקשיב להם.

ועוד אני חושבת, איפה אוהל מועד שלי? איפה אני יכולה ליצור לעצמי מרחב של כנות, של שאלת שאלות ולא מתן תשובות, מקום של דיבור פנים אל פנים ללא מסכות וללא חסימות. זה צריך להיות מקום נפרד, מנותק מפעילות היומיום, זמן של מפגש. אולי התפילה מאפשרת מקום כזה, אולי הלימוד, אולי הכתיבה. יש כאלה שרוקדות את השאלות שלהן, יש כאלה שנושמות אותן במדיטציה, יש שֶרָצים ויש שיוצרים.

"לא אשאל אותך מדוע, לא אחריד את בדידותך

זהירה, כמו מהססת, באותות חיבה וחסד

אדבר איתך. "

והתשובה? איך היא מגיעה? עפ"י דברי ה' : וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי.... וַהֲסִרֹתִי אֶת-כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ.

עפ"י הפרשנים פָּנַי מתייחס למהות הדברים, למטרות שנמצאות בעתיד. את אלה לא נדע לעולם. נוכל לקבל תשובה דרך אֲחֹרָי- מה שכבר קרה, דרך תוצאות המעשים, דרך קריאת הסימנים, דרך הדברים המתרחשים בעולמנו.

שנזכה למקום שמקשיב לנו בחיבה ובחסד, שנשכיל לזהות את מעשי האל, שנוכל לשאת את התקווה וגם את הצער.

שתהיה שבת טובה

שבת שלום.


צפייה 10 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול