פרשת כי תבוא

פרשת כי תבוא היא פרשה שמתחילה בגאולה מסתיימת בגלות. היא נפתחת במילים וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. ולקראת סופה מופיעים הפסוקים: וֶהֱשִׁיבְךָ יְהוָה מִצְרַיִם, בָּאֳנִיּוֹת, בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ, לֹא-תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ; וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת, וְאֵין קֹנֶה. משה פורש בפני העם את כל מניפת האפשרויות- החיים הטובים: יישוב הארץ והשגשוג בה, התגובה הרצויה לשגשוג- שמחה, הודיה ועשיית חסד וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ--וּלְבֵיתֶךָ: אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ וכשטוב, אז טוב בכל התחומים:בבית ובחוץ, בשדה ובכרם, בבואך ובצאתך. כשטוב אף אחד לא יכול לנצח אותך, אף אחד לא יכול לעשוק אותך, וּנְתָנְךָ יְהוָה לְרֹאשׁ, וְלֹא לְזָנָב, וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה, וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה: זאת היא הגאולה. והחיים הרעים: יש הכול, לא חסר כלום, ומפסיקים ליהנות, מפסיקים לשמוח, מפסיקים להודות: וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה, וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ, עַד, הִשָּׁמְדָךְ: כִּי-לֹא שָׁמַעְתָּ, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ--לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר צִוָּךְ. מו וְהָיוּ בְךָ, לְאוֹת וּלְמוֹפֵת; וּבְזַרְעֲךָ, עַד-עוֹלָם. מז תַּחַת, אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּשִׂמְחָה, וּבְטוּב לֵבָב--מֵרֹב, כֹּל.

שימו לב לטריק: ברגע שתפסיק לשמוח ממה שיש לך, יפסיק להיות לך ברגע שתפסיק להודות על מה שיש לך, לא יהיה לך על מה להודות ברגע שתפסיק להיות מודע לטוב שבעולמך, עולמך לא יהיה טוב עוד. וכשמשה מנבא עולם לא טוב, הוא לא פוסח על כלום: מארה, מהומה ומגרעת, שחפת וקדחת ודלקת, שגעון ועיוורון ותמהון לבב, אויבים ניגפים ועופות טורפים הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ, יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה; וְאַתָּה תֵרֵד, מַטָּה מָּטָּה. מד הוּא יַלְוְךָ, וְאַתָּה לֹא תַלְוֶנּוּ; הוּא יִהְיֶה לְרֹאשׁ, וְאַתָּה תִּהְיֶה לְזָנָב. ועוד ועוד, עד לכיבוש, לעבדות ולעונש הנורא מכל- גלות. מבחינת דברי התורה אין נורא מזה: לאבד את הארץ שלך, את המקום שלך, להיות עבד של אנשים אחרים ולא לעבוד בשביל עצמך, לאבד את זהותך. מקום קשה הוא הגלות. מקום בו מרגישים אבודים, מרגישים לכודים, קשה לשמוח בגלות כי כלום לא שלך. כלום לא בהישג ידך. הגלות לא חייבת להיות בארץ אחרת, בכפיה, בכוח. גלות אפשר לחוות גם בתוך הבית פנימה: כשאני תלויה באישור של האחר- אני בגלות כשאני מתנהלת עפ"י רצונות של האחר- אני בגלות כשאני נאמנה לאחר ולא לעצמי- אני בגלות כשהכעס והצער והכאב והאשמה עומדים ביני ובין השמחה שבי- אני בגלות וזוהי הקללה.

אז איך לא מגיעים למקומות הקשים האלה, איך לא גולים מהמקום שלנו, ואם גלינו איך חוזרים בחזרה לעצמנו, לארצנו? התשובה של הפרשה: כִּי-תִשְׁמַע אֶל-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת. יש שיגידו שיטת השכר והעונש. תעשה טוב יהיה טוב. תעשה רע יהיה רע. לי קשה מאד לקבל את השיטה כפשוטה, יותר מדי צער וכאב נגרמים לאנשים ישרים וטובים מכדי שאוכל להאמין שהצרה שנפלה עליהם היא בגלל התנהגותם הלקויה. יותר מדי אנשים מושחתים, אלימים ואגואיסטים חיים בעושר ובנחת מכדי שאאמין שהשפע שלהם מגיע מתוך שמחה ונדיבות לבם. אז מהי "השיטה"? מהי הדרך שתביא אותי לברכה ולא לקללה? במאמר שכתבה הרָבָּה סטייסי בלנק מהתנועה ליהדות מתקדמת מצאתי פתרון יפה. הרבה מציעה שהמילה ברכה מגיעה מלשון ברך (לכרוע ברך), ומכך נובע שלחיות בברכה זה לקבל את המציאות שהחיים מזמנים לנו, לכרוע ברך בפני המציאות, עם כל האחריות שבאה אתם. לעומת זאת המילה קללה קשורה למילה קל, כאשר לא לוקחים אחריות ומחפשים את הדרך הקלה החוצה. דרך הפרשנות הזאת זה אני מבינה שהברכות יגיעו כאשר אהיה יותר אחראית על חיי, אקח אחריות למצבי, אדאג לרווחתי וגם לרווחת החלשים יותר, אהיה שותפה פעילה בחיי קהילה ומשפחה, אקבל את מה שמגיע ואמשיך לראות את השפע הקיים והמתאפשר. ולעומת זאת, כאשר אתנגד, אכעס, אאשים אחרים במצבי ואחפש מישהו אחר שיציל אותי מהמצב- רק קללות יגיעו כשהקשות ביותר הן תחושת חוסר האונים וחוסר המשמעות של החיים.

בעוד שבוע נחגוג כולנו את כניסת השנה החדשה, שנה בה נרצה להיות לראש ולא לזנב, למעלה ולא למטה. פרשת כי תבוא מזכירה לנו שהדרך לשנה מבורכת עוברת דרך קבלת החיים בשמחה ככל שאפשר, בהודיה ככל שניתן ובעבודה יומיומית על מילוי מצוותינו בעולם הזה, לקיחת אחריות על המקום שלנו ועל החיים שלנו.

שתהיה שבת טובה ומבורכת.

0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול