השבוע, השבוע השני בחודש אלול, אנחנו קוראים את פרשת כי תבוא.
הפרשה נפתחת בפסוק וְהָיָה כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ.
בשנים הקודמות הרגשתי כמה הפסוק מדויק, כי אלו בדיוק הימים שכולם חזרו ארצה, באו אל הארץ, אל הבית, אחרי חופשות הקיץ בעולם. השנה כולנו נשארנו פה ונָפָשְנו בארצנו ועדיין בימים אלו, ימי אלול, אנחנו חוזרים לעצמנו, לביתנו פנימה. הימים ימי אלול, ימים שמזמנים לנו חשבון נפש. זמן עצירה והתבוננות במבט מפוקח כדי להבהיר כל אחד לעצמו מהי תמונת המצב העדכנית שלו עכשיו, שבועיים לפני הכניסה לשנה החדשה.
מה זה בדיוק לעשות חשבון נפש? האם זה להביט בחומרה לאחור, לציין עם עצמנו איפה טעינו? האם זה להעמיד הצלחות מול כשלונות? לחבר, לחסר?
לפרשת כי תבוא כי הסבר אחר על מהו חשבון נפש.
בתחילת הפרשה מוזכרת מצוות ביכורים: אחרי שתבוא אל הארץ, לקחתָ מראשית פרי האדמה והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיך ובאת אל הכהן הגדול ותגיד לכהן את כל קורותיך: הירידה למצרים, היציאה ממנה ביד חזקה ובזרוע נטויה, ההגעה לארץ זבת חלב ודבש, קטיף הפירות. לאחר כל זה תביא את ראשית פרי האדמה וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ .
ככה עושים חשבון נפש: מבינים שלא הכל מתחיל ונגמר בי וברגע הזה, מבינים שהפירות של עכשיו הם חלק משרשרת ארוכה של מעשים, דיוקים, ירידות ועליות, מוקירים תודה לפירות עמלנו מתוך ידיעה שזה טוב שהגיע אלינו ולבסוף שמחים בכל הטוב הזה.
שמחה היא הרגש שאני מוזמנת להביא לימי אלול. לא הכאה על חטא, לא כעס ושיפוטיות, אלא שמחה, הודיה, קבלה של הטוב שקרה לי השנה.
הטוב הזה יכול לגדול עוד בשנה הבאה. חלק מגדילת הטוב תלוי בי, אם אדע לשחרר מקומות שאני אוחזת, אם אדע להאיר מקומות מוצלים בליבי, אם תגדל ההבנה, הקבלה וההסכמה. חלק אחר של גדילת הטוב לא תלוי בי, וגם זו מלאכה עבורי. להסכים לקבל את מה שלא תלוי בי ולא להילחם בכל העולם. באמצע חודש אלול אני מביטה אחורה בתודה על כל מה שעברתי, מביטה בשמחה אל פירות עמלי ועשייתי ומביטה קדימה בתפילה:"השְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן-הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת-עַמְּךָ אֶת-יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ."
שבת שלום.
Comments