פרשת "כי תבוא"

וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. בשבוע שעבר, בפרשת כי תצא, יצאנו למלחמה, השבוע באים הביתה. בשבוע שעבר נלחמנו, כבשנו, לקחנו בשבי, קיבלנו חוקים שמתאימים לשעת מלחמה, איך להתנהג בזמן מאבק. השבוע שבים. שבים אל הארץ אשר נתן ה' לנו כדי לשבת בה, לעבוד, ליהנות מפרות עבודתנו ולהודות לה': לָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ--וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ, אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. ג וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֵן, אֲשֶׁר יִהְיֶה, בַּיָּמִים הָהֵם; וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. את ראשית הפרי, הביכורים, אנחנו מחזירים לה' תוך מתן תודה והכרה על שיש לנו ארץ, מקום משלנו לאחר כל מסע הנדודים שעברנו, מימי יעקב שירד מצריימה, דרך יציאת מצריים ועד סוף המסע במדבר. כולם אמורים להודות, גם לאחר ישיבה בארץ של 10 דורות. מתוך הכרה שישיבה והישארות במקום שלי הוא השיג, בהמשך נבין מדוע.

וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ—וּלְבֵיתֶךָ מה מאפשרת לי את השמחה הזאת? מה מאפשרת לי את הכרת הטוב שבחלקי? מה שמאפשר זאת היא הברכה.. לפני שלושה שבועות קראנו את המשפט: "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה." גם בפרשה שלנו מפורטים לפרטי פרטים הברכות שהעם יבורך אם "שמוע תשמע בקול ה' אלוהיך" ומולם כל הקללות הנוראיות שתגענה אם לא ישמע. רשימת הקללות, הזוועות והאסונות יכולה לשמש חומר למיטב סרטי האימה ונמשכת על פני 55 פסוקים ארוכים, בסופם מגיע העונש החמור מכל: וֶהֱפִיצְךָ יְהוָה בְּכָל-הָעַמִּים, מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד-קְצֵה הָאָרֶץ; וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ--עֵץ וָאָבֶן. סה וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ, וְלֹא-יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף-רַגְלֶךָ; וְנָתַן יְהוָה לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז, וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ. סו וְהָיוּ חַיֶּיךָ, תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד; וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם, וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ.

הגלות. לא צריך להיות היסטוריון כדי לזהות את הזמנים בהיסטוריה היהודית בהם התגשמה הקללה הזאת, אבל אני רואה את התגשמות הברכה והקללה גם במקום האישי בחיי היום יום: כשאני ממלאת את מצוותי, הולכת בדרך שיועדה לי, לא גוזלת, עיני לא צרה במה שיש לאחר, לא משקרת ומרמה (גם לא את עצמי...), אני נמצאת בארץ אשר ה' נתן לי. אני נהנית מפירותיה, אני יודעת להודות על שקיבלתי, כאשר לא אקיים את מצוותי, אעבוד אלוהים זרים (אלוהי הדרישה, ה"מה יגידו", ה"להיות מושלמת"), תאבד דרכי. לא אהיה במקומי, אהיה מפוזרת לכל עבר: מחשבות מפוזרות, רצונות לא ממוקדים, חוסר שקט, רוגז, פחד מהיום הבא וחוסר אמונה בחיים. במצב זה אין ברכה בעמלי, אין פירות, אין ביכורים, אין הכרת הטוב ואין שמחה בביתי, החיים מלאי כאב ותחושת מצור. חיים חסרי אמונה.

כולנו חווים גם את זה וגם את זה, מכירים את האושר והשמחה של הדיוק והברכה שהוא מביא איתו, מכירים גם את הכאב, הדכדוך ותחושת התקיעות של הגלות. היופי הוא שהבחירה בידינו וגם היכולת לשנות את מצבנו. זיהוי המקום הצר והלא מאפשר, הכרת המקום המדויק והפתוח וחזרה מידתית למקומי הטוב, יהפכו את הקללה בחיי לברכה, כפי שאומרת מורתי ימימה אביטל: "הפכה את האי דיוק כלפי עצמה לדיוק, את הכעס כלפי עצמה הפכה לרגש כלפי עצמה, השתחררה מצרות הלב, סגירות, כעס עצמי וכו'" שתהיה לכולנו שבת של שמחה וטוב, בליבנו ובביתנו. שבת שלום

0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול