פרשת יתרו

השבוע אנו קוראים את הפרשה החשובה והמשמעותית בספר שמות ואולי בתורה כולה, פרשה בה מתרחש מעמד הר סיני הגדול והנורא ובה בני ישראל שומעים מהאלוהים את עשרת הדברות. עשרה דברים הקובעים את דרכו של כל יהודי בעולם: החל מ-במי להאמין, איך לעבוד את השם, וכלה באיך לקיים חברה בריאה. עשרה משפטים ברורים שמכילים את התורה כולה.

לאחר הדברים האלה משה יעלה אל הר סיני, "וּמשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהים", ויקבל שם את תרי"ג מצוות, מצוות אותן ינסה להעביר לבני ישראל עד יום מותו.

אם תיכף מגיעים כל המצוות והחוקים, מדוע צריך את עשרת הדיברות הללו? את החוקים הכל כך מתומצתים ואולי הבלתי אפשריים האלה?

השבוע הפרשה מאירה לי את סוד הצמצום.

החברה שאנו חיים בה מקדשת את השפע. פעם, כשהייתי ילדה, היו עגבניות. היום יש עגבניות, עגבניות בלאדי, עגבניות תמר, עגבניות מגי, עגבניות שרי, עגבניות שרי אדומות, צהובות, שוקו, זברה ובטח פספסתי משהו.

דבר אחד כבר לא מספיק לנו, אנחנו רוצים הכל, הכי טוב, הכי מהר, הכי הרבה. איפה לא היינו, מה לא עשינו, איפה לא טיילנו, מה לא אכלנו. עד שבאה המגיפה, המגיפה שצמצמה. מגיפת הקורונה צמצמה אותנו למדינה שלנו, לבתים שלנו, למטבח שלנו. היא צמצמה את המגע שלנו עם אנשים, את התנועה שלנו במרחב, את החופש הבלתי נגמר שהיה לנו. היא קילפה מאיתנו קליפות מיותרות והשאירה אותנו רק עם עצמנו קצת בודדים, קצת אבודים. מה עושים בלי כל השפע? איך מתמודדים עם הצמצום?

השבוע אני קוראת את עשרת הדברות כעשרת החוקים המצומצמים לחיים נכונים:

אמונה אמיתית, להישאר בָּעיקר, שפה נקיה, יום מנוחה, כבוד להוריך, לאדם האחר, לרכוש של האחר, לאמת, לדרך, לעצמך.

מכיוון שהצמצום קשה, מכיוון שאנחנו בכל זאת צריכים את כל האפשרויות, מגיעות אח"כ כל המצוות כדי להרחיב את הצמצום המזוקק הזה, כדי שאפשר יהיה לעכל אותו, לחוש אותו לנסות להבין אותו.

מה שהיה קשה לדור המדבר שיצא מבית עבדים קשה גם לנו. במקום ללכת לקניות אנחנו חוגגים על אתרי הקניות באינטרנט, מוצאים את הדרכים בכל זאת להיפגש ועובדים את אליל הזום בתקווה שנקבל ממנו קצת חום ואהבה.

אנחנו רחוקים מאד מלקבל על עצמנו את עשרת הדברות, את סוד הצמצום. השבוע אני מתפללת שנלמד בכל זאת להיות ברגע, להתמלא ממה שכבר קיים, לאהוב את עצמנו כמו שאנחנו ולמצוא את הדרך לעשות טוב ולקבל טוב במציאות חדשה.

שבת שלום