פרשת יתרו

תחילת הפרשה מפגישה אותנו עם מערכת יחסים זוגית מפתיעה, בין משה ובין יתרו חותנו. יתרו, כהן מדין, שאסף את משה אל ביתו ונתן לו את בתו. יתרו, שאירח את ציפורה והבנים בביתו עד שמשה השלים את משימתו, יתרו מגיע אל הר האלוהים במשימת איחוד משפחתית: להשיב למשה את אשתו ואת בניו.

כביכול בזאת תם תפקידו: יבוא, ישיב, יחזור. אך לא כך הוא הדבר.

יתרו מתקבל בשמחה גדולה ע"י חתנו. משה פוסק מכל עיסוקיו, מפנה את זמנו, מקבלו ומספר לו בפירוט את כל קורותיו וקורות העם.

היחס החם בין החתן לחם בולט מאד בתחילת הפרשה. הביקור הופך מביקור משפחתי לביקור חברי ומקצועי. ביקור של התייעצות, התוודעות, דיבור מדויק, הקשבה פתוחה, הסכמה והתפתחות.

השיחה בין משה ויתרו מרתקת אותי בכל שנה מחדש. איך יתרו שואל בעדינות את משה, איך משה משתף את יתרו בעבודתו בלי להתרברב ובלי ליפות את המציאות. איך יתרו מסביר לו למה הדרך לא טובה באופן שמשה יכול להסכים, איך משה שומע ועושה, מקבל ומבצע.

כמה פעמים ניהלתי דו שיח כזה? כמה פעמים שמעתי דעה על אופן תפקודי ועשיתי שינוי בעקבותיה?

וכמה פעמים שאלתי את דעתו של השני ועשיתי בדיוק את ההיפך ממנה?

כשהשני משמש בשבילי מראה להעצמת כוחי, אני לא באמת מדברת אתו. אני משתמשת בו כדי להוכיח לעצמי ולכולם כמה אני צודקת, יודעת ובטוחה.

כשאני מאויימת ע"י השני, דעתו יכולה לאיים עלי ואז אני לא שומעת. אני מתווכחת, מצטדקת, נסגרת.

אבל כשיש לי נוכחות משלי, ביטחון במקומי, כאשר אלוהים לצידי, אז השיחה יכולה להיות כנה ופתוחה. ההקשבה יכולה להיות מלאה ונוכחת, העשיה גמישה ומשתנה.

שיחה שכזאת, דיבור אמיתי מלב אל לב, כשכל צד יודע שטובת השני לנגד עיניו, היא שיחה מרגשת. היא שיחה מעלה ומועילה, היא שיחה שיכולה ללמד, לחזק, לשנות כיוון ולהתוות דרך.

פרשת השבוע מלמדת אותי השבוע לבחור היטב את האנשים שאני מקשיבה להם, לשים לב להזדמנויות הלמידה שהם מציעים לי ומזכירה לי שעם כל הכבוד לטכנולוגיה, אין תחליף לשיחה אמיתית.

שתהיה שבת טובה של ברית ואחווה.