פרשת חקת

וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמֹר

פרשת חקת היא הפרשה בה מתרחשת ההכאה המפורסמת בסלע "ומשה הכה בסלע ויצאו ממנו מים", מי המריבה. האירוע שבגללו משה ואהרון התבשרו כי לא יביאו את בני ישראל אל הארץ. זו גם פרשת הפרידה, בה נפרדים בני ישראל ממרים ואהרון, שני המנהיגים הגדולים שליוו את העם עוד מיציאת מצרים ומתים בשנה הארבעים למסע. בשלב זה של המסע, העם כבר קרוב מאד אל הארץ, המסע כמעט תם. נותר להם לעבור דרך ארצו של אדום, אך מלך אדום אינו מאשר להם את המעבר. ויותר מזה, ה' אוסר על העם להילחם באדום שהם אחים לבני ישראל (צאצאיו של עשיו) ולכן בני ישראל נוטים מן הדרך, מאריכים אותה וממשיכים במסע עוד שנה שלמה. נוסף לכל אלה, או אולי בגלל כל אלה, פרשת חקת היא פרשת הצמא הגדול. פעמיים בפרשה העם מתלונן על המחסור במים וזו אגב הפרשה האחרונה בו נשמע את תלונותיו. פעם אחת אחרי מות מרים: וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל ה', אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה: לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת. ובפעם השניה אחרי המלחמה עם הכנעני, ויְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר: כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. מעניין להשוות בין התלונות של בני ישראל "החדשים" ובין אבותיהם שיצאו ממצרים. גם אלה וגם אלה התלוננו על מחסור במים, אך קריאה בעיון מגלה הבדלים משמעותיים בפניה ובמהות התלונה. בני ישראל שיצאו ממצרים מתלוננים ובוכים על כך שעזבו את מצרים, הם פונים בטענות למשה על כך שהוא אשם שהוציאם ממצרים. בני ישראל שעומדים לסיים את המסע כבר מכירים את ה' ופונים אליו "וידבר העם באלוהים ובמשה", הם מכירים בעצמם כ"קהל ה'". שינוי עצום מאבותיהם העבדים שלא ידעו מי הוא ה'. עיקר ההבדל הוא בתלונה. הראשונים התלוננו שיצאו ממצרים לה הם קוראים הארץ הטובה, ארץ זבת חלב ודבש. האחרונים מתלוננים על שלא הגיעו לארץ הטובה מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, הארץ המובטחת. הם מתוסכלים כי עדיין לא הגיעו, לא כי עזבו. הכמיהה שלהם להגיע אל מקור מים נשמעת בפעם הראשונה אחרי מותה של מרים ובפעם השניה אחרי שהעם מבין שהדרך שוב מתארכת כי צריך להקיף את ארץ אדום. אחרי חוויה של צער, כאב ותסכול, מתעצמת התחושה שאין מים, אין את מה שמספק לנו חיים.

"מאהבתי הלכתי אל בורות המים בדרכי מדבר בארץ לא זרועה מאהבתי שכחתי עיר ובית ובעקבותיך - בנהיה פרועה -

אל בורות המים, אל בורות המים אל המעין אשר פועם בהר שם אהבתי תמצא עדין מי מבוע מי תהום ומי נהר " החודש, חודש תמוז, נולדה ונפטרה המשוררת הלאומית שלנו, נעמי שמר. בשירה "אל בורות המים" היא מתארת את החיפוש אחר המעיין, החיפוש שמתחיל באהבה, מסתיים באהבה, ומונע ע"י האהבה. כי מה שהאדם מחפש באמת הוא את המעיין הנובע, את הדבר שיחייה אותו. הוא מבקש את בור המים התמידי שמחבר אותו אל אהבתו, אל שמחתו, צמיחתו ומנוחתו. לפעמים בדרך הוא שמח שמצא מקור מים חיצוני אך עד מהרה מתברר שהוא זמני, מתייבש מהר ושוב נשאר האדם צמא לדבר האמיתי. ללא חיבור למעיין, לדבר שמפיח בנו חיים, קשה מאד להמשיך. הנפש קצרה, הלחם קלוקל, המריבה מתרחשת. איך מוצאים את הדרך אל המעיין אשר פועם בהר? איך מוצאים את מקור הנביעה, את הדבר שנותן לנו חָיות, חופש ואופטימיות? פרשת חקת מסבירה לנו שלא בדרך הכוח ולא בקוצר רוח. בדרך הכוח אפשר לכבוש ובקוצר רוח אפשר לדרוש אבל אל המים החיים מגיעים באמונה. אמונה שהמים נמצאים. אמונה שאנחנו בדרך אליהם. אמונה שהאהבה שלנו תוביל אותנו אליהם. גם אם נאלצים לעשות עיקוף, גם אם הדרך מתארכת, גם אם הלב כבד, גם אם הנפש קצרה. המעיין קיים, הבאר תתגלה: "שם התאנה ושם שתילי הזית ופריחת הרימונים המופלאה " וגם זמן השירה יגיע. שבת שלום.

עמיר בניון - אל בורות המים

0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול