פרשת "חיי שרה"

הפרשה הנקראת חיי שרה מתחילה במותה של שרה ומסתיימת במות אברהם, ובכל זאת עוסקת כולה בבניית עתיד חדש ומשפחה חדשה. האם זוהי דרכו של הכתוב להראות לנו את מחזוריות החיים? או שאולי זו דרכו לרמוז לנו שלפעמים מוות של אם או אב המשפחה הוא זה שמאפשר התפתחות של חיים עצמאיים לילדיו? בפרשה השבוע אנחנו פוגשים את אברהם לקראת סוף ימיו, זקן מאד ומבורך וְאַבְרָהָם זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים; וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת-אַבְרָהָם, בַּכֹּל. מבורך בצאן, בקר,בכסף וזהב, עבדים ושפחות, גמלים וחמורים וגם בעבד זקן ונאמן ההולך איתו מעל ל40 שנה. אבל הוא לא מבורך במשפחה. אשתו נפטרה, בן אחד נעלם במדבר ועם הבן השני הוא לא מתראה מאז העקדה. הקשר בניהם ניתק, אולם אברהם ממשיך לדאוג לעתידו של יצחק ולהמשך הברכה שלו: המשך השושלת והירושה. אברהם דואג להשיג אישה ליצחק, וכדי להשיג מטרה זו הוא פונה אל אליעזר, עבדו הנאמן. הוא לא פונה ליצחק, לא מתייעץ איתו ולא מספר לו על תוכניותיו, במקום זה הוא מטיל את המשימה על עבדו ואומר לו כך: וְאַשְׁבִּיעֲךָ--בַּיהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ: אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה, לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי, אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ. י אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, תֵּלֵךְ; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי לְיִצְחָק.

אברהם שולח את אליעזר "אל ארצי ואל מולדתי" ארם נהריים כדי להביא אישה. אברהם עזב את ארם נהריים כשהיה בחור צעיר, חי יותר משבעים שנה בארץ כנען שהובטחה לו, אבל ארם נהריים היא עדיין "ארצי ומולדתי" בשבילו, בבחינת אפשר להוציא את האדם מארם נהריים אבל אי אפשר להוציא את ארם נהריים מהאדם... אליעזר מציע לקחת עימו את יצחק, כדי שהכלה תראה את החתן אך אברהם מתנגד בכל תוקף. וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם: הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תָּשִׁיב אֶת-בְּנִי שָׁמָּה. למה אברהם לא רוצה שיצחק ילך עם אליעזר? האם הוא חושש שיצחק לא ימצא חן בעיני הכלה ומעדיף לשחד אותה ואת משפחתה בתכשיטים וברכוש? או שהוא מכיר את ארצו כארץ מפתה, מלכודת דבש שקשה מאד לצאת ממנה ופוחד שיצחק יתפתה להישאר ימים רבים ואולי לא יחזור, כמעט כמו שיקרה אח"כ ליעקב בנו? כך או כך אברהם בוחר באדם המתאים ביותר למשימה. אליעזר, שעד לפרשה זו כל מה שאנחנו יודעים עליו הוא שאברהם ראה בו יורשו (לפני הולדת ישמעאל ויצחק), מקבל הפעם את מלוא הבמה ואת החלק הארי של הטקסט בה. ומסתבר שיש לו מה לומר והוא יודע איך לומר. אליעזר מתגלה כנבון ופיקח, איש של אמונה ששם את מבטחו בה' בעזרה למשימה כל כך עדינה, נאמן לחלוטין לאדוניו ויודע לנהל משא ומתון בתבונה. אליעזר מוכיח לנו שגם עבד חסר רכוש ומעמד, כשהוא עושה את מלאכתו באופן נאמן ומדויק, יוצא גדול ומביא ברכה גדולה. (בפארפרזה על דברי סטניסלבסקי: אין תפקידים גדולים, יש שחקנים גדולים.)

משפחת בתואל בארם נהריים מקבלת את השליח בזרועות פתוחות: החל מהבת רבקה, טובת המראה והנדיבה שממהרת להשקות את הזר וכל גמליו ולהזמינו ללון בביתם, דרך האח, לבן, שרואה בשמחה את המתנות היפות, והם מזמינים את האיש לארוחה, מסכימים מיד להצעת השידוכין: וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ, מֵיְהוָה יָצָא הַדָּבָר; לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ, רַע אוֹ-טוֹב אך מנסים למשוך קצת זמן וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ, תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר; אַחַר, תֵּלֵךְ.. אליעזר הוא לא יעקב, יש לו אדון ויש לו לאן לחזור והוא לא נכנע לנסיונות השכנוע ומודיע: היום. אולי כחלק מהרצון למשוך זמן ואולי כי היו משפחה נאורה, האח והאם מציעים לשאול את פי הנערה, רבקה. רבקה, שמתוארת כטובת מראה מאד, צנועה, נדיבה ולא ביישנית, מתבררת גם אמיצה והרפתקנית: וַתֹּאמֶר, אֵלֵךְ. רבקה, כמו אברהם, עוזבת את בית אביה, ארצה ומולדתה והולכת אל הארץ המובטחת, מלווה בברכה מאת אמה ואחיה: וַיְבָרְכוּ אֶת-רִבְקָה, וַיֹּאמְרוּ לָהּ--אֲחֹתֵנוּ, אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה; וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ, אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו.

רבקה יוצאת לדרך לפגוש את חתנה. אפשר לנחש שהיא נרגשת, מפוחדת, שמחה ועצובה כאחד. הכלה היפה הנמרצת הדעתנית וההרפתקנית נושאת עיניה ורואה את החתן יוצא לשוח בשדה לפנות ערב: בן ארבעים, הגר באוהל אמו, ולא יודע איזו הפתעה מחכה בשיירת הגמלים המגיעה. וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת-עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא אֶת-יִצְחָק; וַתִּפֹּל, מֵעַל הַגָּמָל. וכאן הכתוב משאיר לנו למלא את החסר כיד הדמיון: האם רבקה נפלה מבהלה? האם מהתרגשות? האם רצתה להגיע אליו בגובה העיניים? האם קיוותה שיבוא לעזרתה? רגע של שיא בסיפור הפרשה: הנה הכלה, הנה החתן, האם יהיו טובים זה לזו? האם יצליחו לגשר על הפערים העצומים שיש בניהם? האם ידעו לרפא זו את פצעיו של זה? ימים יגידו. ובינתיים אנחנו קוראים את הסוף הטוב: וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ. ומה ניקח אנחנו לשבת? את שמחתה, נועזותה ואומץ ליבה של רבקה, לצאת דווקא אל הלא נודע ושם לבנות את העתיד? את חוכמתו, נאמנותו, ודיוקו של אליעזר, שקשוב לשליחות אדונו הארצי וגם לעזרתו של אדונו העליון כדי להוציא לפועל את משימת חייו במהירות ובאלגנטיות? או את מסירותו האבהית של אברהם שממשיך לתמוך, לקדם ולעזור לבנו יצחק כממשיך השושלת, למרות כל העבר הקשה בניהם? אפשר לבחור בכל אלה ואפשר גם לבחור באהבה, שמנחמת, מגשרת ומכניסה שמחה, תקווה וחיים חדשים.

שבת מלאה בכל טוב לכולם.




0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול