פרשת וישלח

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל-עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם

פרשת וישלח היא פרשת החזרה, פרשת ההתקרבות, פרשה של מציאת מקום חדש, פנימי וחיצוני. בפרשת וישלח יעקב חוזר לארץ ומתמודד עם הפחד הכי גדול שלו, הפגישה עם אחיו. הוא שולח שליחים להודיע על בואו ומקבל מהם את המסר: בָּאנוּ אֶל-אָחִיךָ, אֶל-עֵשָׂו, וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ, וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ. עשו מגיע עם ארבע מאות איש. האם זו קבלת פנים נלהבת? האם זו משלחת חגיגית? ליעקב אין שום ספק, עשו ואנשיו באים להרוג אותו. הוא פונה בתפילה נרגשת לאלוהים: הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו: כִּי-יָרֵא אָנֹכִי, אֹתוֹ--פֶּן-יָבוֹא וְהִכַּנִי, אֵם עַל-בָּנִים. אני פוחד. פוחד מאחי שבא להורגני. מתוך הפחד הזה יעקב פועל: הוא חוצה את המחנה לשניים, הוא שולח ארבע משלחות פיוס לעשו, הוא מרחיק את לאה ורחל עם ילדיהם לסוף המחנה. ולאחר כל המעשים הוא נשאר לבדו. כי בסוף מעשה, בסופו של יום, בסופו של דבר אדם נשאר לבדו. עם מחשבותיו, עם רגשותיו, עם פחדיו, עם החושך הגדול. וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וכשיעקב נשאר לבדו, הוא מגלה את גבורתו האמיתית. גבורתו שמאפשרת לו לדעת להתמודד עם האפלה הפנימית, עם כל שדים, עם כל הפחדים, להתבונן פנימה באומץ, להיות מספיק חזק כדי להסכים להיות חלש, מתוך נוכחות שמאפשרת התמודדות. ומתוך המאבק הזה, מאבק שלא ממוטט אותו, יעקב יוצא מחוזק ואפילו מקבל ברכה, שם חדש. שם המעיד על יכולתו החדשה: לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ--כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. מה בדיוק קרה בלילה הזה, מה בדיוק ראה יעקב, מה עשה, מה אמר, את זה לא מספרים לנו, מה שאנחנו יודעים הוא שיעקב מסכם את הלילה כך: כִּי-רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל-פָּנִים, וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי. נפשו המיוסרת, הפוחדת, אולי הכועסת, אולי המתחרטת פגשה את אלוהים, החושך נעלם, השמש זרחה. יעקב שיצא מהמאבק הזה צולע, לא מושלם אך שלם עם עצמו, נושא את עיניו ורואה את עשו וארבע מאות אנשיו. אז מתרחש רגע נדיר, רגע של אור גדול, רגע של אהבה גדולה וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּוּ. לב פתוח מול לב פתוח ועוצמת רגשות שלא ניתנת להכלה. בכי גדול ומשחרר, ושני אחים, תאומים, שהתחברו מחדש. פיוס בתוך המשפחה הוא פיוס של הסכמה. פיוס בין אחים הוא פיוס של חוזקה. זהו צעד שמשחרר את הקנאה, את החשדנות, את החשבונאות. צעד שמשחרר את הביקורת והשיפוטיות. פיוס בין האחים מאפשר לכל אחד מהם להיות הרבה יותר שלם ממה שהיה קודם, מאפשר לשניהם להיות יותר טובים. יותר אמיתיים, יותר חופשיים, יותר חזקים. יעקב מבקש מאחיו: קבל את מנחתי, תן לי להשיב לך מהברכה שקיבלתי. ועשו, שכל מה שהוא רוצה זה לומר שוב את המילה "אחי", מבין שהמנחה היא מנחת פיוס ומקבלה. מכאן והלאה שוב מתפצלות דרכיהם, אך הפעם לא מתוך כעס, פחד וריב אלא מתוך הבנה שלפעמים הפרדה נחוצה. שגם אם אנחנו אחים ואפילו תאומים, אנחנו שונים. לכל אחד מאתנו צרכים, רצונות, הרגלים שונים. ההבנה הזאת מאפשרת מרחק כשצריך, היפרדות כשצריך והתקרבות כשצריך. השבוע הפרשה מלמדת אותי שתמיד, תמיד, אפשר למצוא את הדרך לפתיחת הלב. גם אחרי עשרים שנות שתיקה, גם אחרי מריבה נוראה, גם מתוך שוני רב. תמיד אפשר לתקן, תמיד אפשר להתקרב, תמיד יש דרך למצוא את החיבור שבלב. כשמסכימים להודות כשמסכימים לבקש, כשמסכימים לקבל עזרה: היה לי חבר, היה לי אח הושט לי יד כשאקרא, היה לי חבר, היה לי אח, הושט לי יד בעת צרה, אני אחיך, אל תשכח! היה לי חבר, היה לי אח. שנדע להתקרב, ולא רק בעת צרה. שבת שלום.

נתנאלה - היה לי חבר היה לי אח