פרשת וישלח - הוא עוד ישוב

בפרשת השבוע, פרשת וישלח, אנחנו למדים איך חוזרים. איך חוזרים עם תשובה, איך שבים בחזרה.

השבוע אנחנו מצטרפים ליעקב במסעו חזרה מהגלות אל מולדתו ואל אחיו. עשרים שנה חלפו, הוא אינו אותו הבחור הנמהר וחסר כל שיצא מהארץ. יעקב חוזר ברכוש כה רב, עד שהוא יכול לפצל אותו לשני מחנות, רכוש כה רב עד שהוא יכול לשלוח מנחה לאחיו של מאות ועשרות כבשים, בקר, חמורים וגמלים. יעקב יודע שאת כל אשר לו הוא הרוויח בעבודה קשה, בעשר אצבעות כמו שאומרים, ושיש לו את היכולת להרוויח עוד. אך בנוסף לכל הרכוש שצבר, כל הנשים שנשא וכל הילדים שנולדו לו יעקב חוזר הביתה עם דבר נוסף חדש. יעקב חוזר עם הענווה.

מתוך ענווה הוא אומר: קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל-הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-עַבְדֶּךָ

מתוך ענווה הוא מבין שה' הוא מצילו: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי-רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל-פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי.

וכשעשו מציע וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ-לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר-לָךְ, הוא עונה מתוך ענווה: קַח-נָא אֶת-בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי-חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ-לִי-כֹל וַיִּפְצַר

יש לי רב, יש לי כל (יש לי הרבה, יש לי הכל). במילים אלה יעקב, שהפך לישראל, מבטא את ההבדל המשמעותי ביותר בין זה שעזב לזה שחזר. פה טמון את השינוי שמאפשר את החזרה.

כשאדם עוזב את בית אביו ואמו, את מולדתו, את קהילתו- הוא מגלה עולמות חדשים, ובאותו זמן מאבד אט אט את הישנים. ילדיו יכירו עוד פחות את המקור, את השורש ויתרחקו עוד, וכך מתגבר המרחק, הפער, היובש, וגדל הצמאון. אבל המקור עצמו לא נעלם, הזהות המקורית נשמרת. יעקב התרחק וידע גם לשוב. לפעמים זה יקח כמה דורות עד שהצמא יגדל מאד, אבל הכמיהה לחזור אל המקום המהותי, המקום שמחבר אותי לזהות הפנימית שלי, תמיד קיים.

היהדות הציונית היא הדוגמא המבוהקת במובן הלאומי, אך כל אחת ואחד מאיתנו יכולים לעשות את המסע הזה בחזרה. לכל אחת ואחד מאיתנו כדאי לעשות את המסע הזה בחזרה. המסע חזרה אל המקום האישי, אל הטוב שמחכה לנו.

פעמים רבות המסע חזרה מתחיל ממקום של מצוקה, של קושי. מקום של יובש פנימי, תחושה של חוסר מרחב וצמצום רב. לפעמים נקרה מורה דרך שעוזר לגלות את הכיוון, לפעמים צריך לגשש לבד, למצוא את הדרך. זו שמזמינה אותנו להיפטר מכל הדברים שחשבתי שחשובים לקיומי: הרכוש, המעמד, התואר, הניראוּת, הכבוד. להיפטר מהמיותרים ולגלות במקומם את הענווה. ההסכמה לעזוב את הדברים האלו, מביאה איתה את הברכה, את הקירבה, את הדרך הישרה. כל התקרבות כזו לעצמי מגלה לי כי יש לי כל. כי יותר מזה אני לא צריכה, כי המהות היא הקובעת ולא כל הדברים החיצוניים.

מתוך הענווה, לאט לאט, בתהליך שקורה כאילו מעצמו אני חוזרת למקום שלי, למקום שהשארתי מאחור, למקום שכבר שכחתי שקיים. מעבר לפחדים, מעבר למאבקים, מעבר להעמדות הפנים.

פרשת וישלח המרגשת מזכירה לי שתמיד אפשר לשוב, שהמקום שלי תמיד מחכה לי, ושגם אם בדרך יש חושך, פחד ומאבק, אני יכולה. אם אזכור את המקור, אם לא אאחז בתחליפים.

שבת שלום


2 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול