פרשת "וישלח"

השבוע נסגרים מעגלים. יעקב חוזר לארץ ישראל, חוזר לפגוש את עשיו, חוזר לבית אל לקיים את נדרו ומקים מזבח לה'. הברכה שלו התקיימה. הרבה התרחשויות דרמטיות יש בפרשה ואני נעצרת מול המשפט הבא, שאומר עשיו ליעקב: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, יֶשׁ-לִי רָב; אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר-לָךְ" אני קוראת את המשפט ודמעות עולות בעיני. כמה מדויק המשפט הזה, כמה מאוזן. הדובר הוא אדם שלם, לא חסר לו כלום, לא מקנא בכלום, לא צריך כלום מזולתו: לא רכוש, לא כבוד, בוודאי לא נקמה. "יֶשׁ-לִי רָב; אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר-לָך" הכול בֵּסדר. בָּסדר הנכון. מה שיש לי הוא הרבה בשבילי, אין מקום ואין רצון להוסיף עוד ועוד. מה ששלך שייך לך, מה שתצבור שלך הוא, עיני אינה צרה: כל הרכוש שלך, כל המשפחה שלך, כל העושר שלך (ואני מוסיפה בקריצה אירונית: וגם כל הצרות שתיכף מגיעות...). יש לי רב. עבורי זהו מקום להגעה. הלב פתוח בשמחה ממה שיש לי, לא מתכווץ ממה שיש לאחר.לראות את מה שיש לאחר ולא לרצות גם, אפילו לא קצת, אפילו לא לחשוב על זה. לא כסף כמו שלו, לא גיזרה כמו שלה, לא זוגיות כמו שלהם ולא תארים כמו שלהן. יש לי רב. לדעת את זה. להרגיש את זה, לחיות את זה. להיות רב. בשבילי זו הברכה.

0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול