פרשת השבוע מתחילה בפסוק: "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" אך אין בה הרבה ישיבה ומנוחה. הפרשה מטילה אותנו היישר אל חיי המשפחה הסוערים של המשפחה, אל ההעדפה ההורית של יעקב לבכורו מרחל, אל יחסי הקנאה בין האחים, אל הקושי הרב בתקשורת המשפחתית ותוצאותיו: שליחת יוסף לגלות ארוכה במצרים ושבירת ליבו של יעקב שהבין (בטעות) שבנו מת. כשאני קוראת את הפרשה, יוסף נראה לי מאד בודד. הוא בודד בקרב אחיו שדוחים אותו, הוא בודד בחלומות שלו (נמצא לבד מול כולם), הוא בודד בבור ובודד בבית פוטיפר וכמובן בסוף הפרשה הוא בבית האסורים. כשכבר נוצר קשר עם שר האופים ושר המשקים הם יוצאים מהכלא וְלֹא-זָכַר שַׂר-הַמַּשְׁקִים אֶת-יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ. הכתוב משתף אותנו ברגשות הסובבים את יוסף: אביו אוהב אותו, אחיו שונאים אותו, המעסיק שלו מחבב אותו, אשת המעסיק חושקת בו, אך מה יוסף מרגיש? על כך לא נאמר דבר. מה שעולה מהכתוב הוא שיוסף לא קורא לעזרה, לא מתחנן, לא מתנחמד לאחים שלו ולא נעתר לאשת פוטיפר. יוסף שקט. נראה שיוסף מתנהל מתוך מקום של שקט וביטחון, מתוך איזו ידיעה פנימית שדבר מוביל לדבר ושעליו להיות נאמן לעצמו בכל סיטואציה שהוא נקלע אליה. יוסף הוא איש האמת, ועם האמת הזאת הוא מגיע בכל פעם לשלב חדש בחיים. בכל שלב הוא מביא איתו את האור שלו, את האמת שלו. השבוע אני קוראת את הפרשה בהשראת שירו של נעם בנאי, שכתבו לזכר אביו מאיר: "אתה אף פעם לא לבד": אתה אף פעם לא לבד, דבר איתו הוא שומע גם בלי לומר אף מילה, גם כשהשמש תשקע הוא מאיר בתוך ליבך. אתה אף פעם לא לבד, קשה לראות אני יודע הוא עוד חלק ממך, הוא אוהב אותך בסוף כולנו זה אחד אתה אף פעם לא לבד. בפרשת וישב אני לומדת מיוסף איך זה נראה כשאתה פועל מתוך מקום בו אתה אף פעם לא לבד. כשאתה לא מרגיש צורך להיאבק, לכבוש מקום, ליצור אהדה, להרגיש שייך. בחג אורים זה יוסף מלמד אותי איך זה נראה כשיש בך אור פנימי שמאיר תמיד, בכל בור חשוך שנקלעים אליו. בחג הזה אני מאחלת לכולם שנצליח להביא את האור האישי ולחברו לאור הכללי, בסוף כולנו זה אחד. חג שמח ושבת שלום.
top of page
bottom of page
Comments