פרשת "וירא"

פרשת וירא היא פרשה הגדושה בסיפורי מופת, הסיפורים המובילים אותנו ברכבת הרים ריגשית- מהתפעלות: אברהם מכניס האורחים המושלם, להתרגשות: מזל טוב לאברהם בן המאה ולאשתו בת התשעים להולדת הבן, לזעזוע: לוט המציע את בנותיו להמון הצובא על ביתו, לכאב: גירוש הגר וישמעאל למדבר, ועד לסיפור הסיפורים של ספר הספרים: עקדת יצחק. הקריאה בפרשה מטלטלת מאד, כל כך הרבה אירועים, כל כך הרבה מסרים. מה אני לומדת מהפרשה? השבוע אני לומדת מהפרשה מה הופך אדם מפסיבי לאקטיבי, איך ומתי לוקח אדם אחריות על חייו וחיי ילדיו ומה קורה כשיש בלבול בין עקרונות למציאות. נתחיל בסיפורה של משפחת לוט. לוט מכניס אורחים כדודו אך לא עומד מול לחץ ההמון ומסכים להפקיר את בנותיו תמורת בטחון אורחיו. לוט כמעט ולא מצליח לברוח מסדום בגלל הססנותו, עד שהמלאכים לוקחים אותו בידו וממלטים אותו ברגע האחרון. ללוט הזה כאמור, יש שתי בנות, שניצלות מאונס המוני ע"י האורחים-המלאכים. הבנות האלה בורחות איתו מסדום, הן שורדות את המעבר, לא אוחזות בעבר ולא מסתכלות לאחור כמו אימן. אלא מגיעות עם אביהן למקום המסתור, למערה. שם הן מפסיקות להיות מובלות ומוחלטות. שם הן לוקחות את גורלן בידיהן ונוקמות את נקמתן. וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ. לבלְכָה נַשְׁקֶה אֶת-אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע. לג וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת-אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת-אָבִיהָ וְלֹא-יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ. לד וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה הֵן-שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת-אָבִי נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם-הַלַּיְלָה וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע. לה וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת-אֲבִיהֶן יָיִן וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ וְלֹא-יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ. לו וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת-לוֹט מֵאֲבִיהֶן. לז וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי-מוֹאָב עַד-הַיּוֹם. לח וְהַצְּעִירָה גַם-הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן-עַמִּי הוּא אֲבִי בְנֵי-עַמּוֹן עַד-הַיּוֹם. מבחינת הבנות העולם נחרב ונשארו בו כרגע שלושה אנשים: שתיהן ואביהן. על אביהן הן כבר יודעות שלא יוכלו לסמוך. הן מחליטות לא להעלם עם שאר האנושות אלה להמשיך את השושלת המשפחתית. הן משתמשות במצוות פרו ורבו כתירוץ לעברת הנקמה באביהן: הן משכרות אותו ושוכבות איתו, כל אחת בתורה. לוט חסר אונים ונתון בידיהן, כמו שהן היו חסרות אונים וגורלן נתון בידיו. אך הפעם לא באו שום מלאכים להצלה, להיפך. ממעשה הבנות הגיעו לעולם שני ילדים:מואב ובן עמי, מהם יצאו עמי מואב ובני עמון, שילוו את בני ישראל עוד שנים ארוכות.

גם שרה עוברת שינוי בפרק זה, אחרי שהיא הולכת אחרי בעלה ממלך למלך, משתפת פעולה בהצגה של "אחותי היא" נמסרת ומוחזרת ונודדת שוב ושוב. היא יולדת. ומרגע זה נעלמת האישה השותקת. היא פועל כלביאה, כאשר גורל בנה עומד כנגד עינה. שרה גורמת לגירוש הגר כנגד רצון בעלה (אבל עם אישור אלוהי: כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ) ומבטיחה שבנה ירש את אביו. היא לא נשמעת כ"כ נחמדה, אבל ממתי לביאות נחמדות...

צרתה הגר גם לומדת מתי הזמן להיות פסיבית ומתי אקטיבית: לאחר שניסתה לברוח מעינויי שרה, היא שבה אל האוהל וחוזרת לחיות בבית גבירתה, שם נולד בנה. כשהם מגורשים והיא אובדת במדבר היא מאבדת את עצמה, את כוחותיה, עד שהיא שומעת את קול ה'. אז היא מתחברת מחדש לעצמה ולכוחותיה, ומתחילה לפעול: ותרא, ותלך, ותמלא ותשק... רואה את הבאר, ממלאת מים, מחזירה את בנה לחיים ולייעודו ואף מוצאת לו אישה מצרית, כמוה.

ואברהם? אברהם פועל ללא הרף:מקבל את אורחיו בהכנסת אורחים מופתית, מתווכח ומנהל משא ומתן עם אלוהיו על הצלת צדיקי סדום, מנהל משא ומתן עם מלכי האזור, צובר רכוש וכורת בריתות. בפרשה אנחנו שומעים פעמים רבות את קולו, את דבריו. עד שזה מגיע לביתו. בתוך ביתו אברהם נשמע ועושה. לא יוזם, לא מתווכח, לא משכנע: מקבל את הדין, מגרש בפעם הראשונה את בנו הבכור בצער רב ומגרש בפעם השנייה את בנו השני בשתיקה עמוקה. ביום העקדה אנחנו קוראים שאברהם פעיל מאד: וישכם ויחבוש ויקח ויבקע וילך וישם וגם שותק מאד. יצחק הוא המנסה ליזום שיחה: וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי, וַיֹּאמֶר, הִנֶּנִּי בְנִי; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה, לְעֹלָה הכתוב לא מגלה את מחשבותיו של אברהם אך רומז שאולי הוא מחכה לישועת האל: וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו ברגע האחרון מלאך האלוהים מתערב והסיפור נגמר. אברהם שומע את קולו של אלוהים בפעם האחרונה, אלוהים חוזר על ברכתו, חוזר על הבטחתו להפוך את אברהם לגוי גדול, ואח"כ אלוהים שותק. לא יהיו עוד שיחות בין אלוהים לאברהם. לא יהיו עוד שיחות בין אלוהים ליצחק, לא יהיו עוד שיחות בין אלוהים לשרה (שמתה מיד בתחילת הפרק הבא). שתיקתו של האלוהים רבת משמעות היא, לא פחות מאשר דבריו. בפרשה שלנו הדמויות החלשות (והנשיות) הופכות חזקות מול ניסיון משנה חיים, מלבד אברהם, שבו האקטיביות והפסיביות משמשות בערבוביה. כשאני קוראת בפרשה אני מתפעלת מהעוצמה ומהתעוזה של הדמויות הנשיות, ואני נבוכה ומשתאה מול אברהם איש החסד והנדיבות כלפי אחרים, בעוד שמול משפחתו הוא פועל בשרות האל בלי לנסות לשנות את רוע הגזירה. אברהם גורם לי לחשוב על המקומות בהן אני פועלת מתוך מערכת של תפיסות חדורות אמונה עיוורת, על הפעמים שאני שמה את האידיאולוגיה לפני האנשים, את המסירות הטוטאלית לפני רגש האהבה. בהשראת הפרשה אני מתפללת שאצליח לעמוד בניסיונות שבחיי באומץ, מתוך הקשבה לקול האלוהים ומתוך אהבה לאנשים שמסביבי. אני מתפללת שלא תאבד דרכי ולא אזדקק לידי עבירה כדי להגשים את יעודי. ולבסוף אני מתפללת שאדע לפעול בנדיבות ובהקשבה מול הפרט ומול הכלל בחיי. שבת קשובה לכולם.



0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול