פרשת ויקרא

השבוע אנחנו מתחילים ספר חדש ואיתו כיוון חדש. עזבנו לזמן מה את הנדודים, את המסע הפנימי והחיצוני, ועכשיו אנחנו נקראים: וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה מִן-הַבְּהֵמָה מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת-קָרְבַּנְכֶם. נקראים להקריב קרבן לה'. בשביל מה קורבנות? מדרש רבא אומר על כך: "לאחר יציאת מצרים, לאחר מעשי הניסים והנפלאות שהיו במדבר והקמת המשכן חשב משה: מה עוד יש לי לעשות? אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך! יש לך מלאכה גדולה מכל מה שעשית. ללמד לבָני טומאה וטהרה, להזהירם איך יהיו מקריבים קורבנות לפני" ואז דיבר ה' אל משה את כל דיני הקורבנות. עפ"י המדרש, המשימה הגדולה של משה היא ללמד את בני ישראל את עבודת האלוהים דרך הקורבנות.

ספר שלם על קורבנות. למה? למה צריך פירוט כל כך רב, מאות חוקים ומצוות, דיקודקי דקדוקים, כדי לדעת איך להרוג בעל חיים, או לשרוף עוגת סולת לטבעונים, לזבוח ולהקטיר עד שיעלה ריח ניחוח לה'? מדוע זו נחשבת מלאכה גדולה וחשובה יותר מכל? בסוף הפרשה מופיע הפסוק שיכול לתת לנו תשובה: וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָה וְנִסְלַח לוֹ עַל-אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ.

הקרבת הקורבן מביאה לסליחה מכל אשמה. סליחה על החטאים שחטאנו, אלה שחטאנו ביודעין ואלה שחטאנו בשגגה, סליחה לנשיא, לכהן וגם לאחד האדם. כי אי אפשר לחיות בלי לחטוא, ולא כדאי לחיות בלי לסלוח. כל אחד טועה לפעמים. כל אחד עושה מעשה כנגד מצוותו. פוגע בשני, פוגע בעצמו, בוחר בדרך הלא נכונה, לא רואה נכונה את שעליו לעשות. כבר נאמר: לטעות זה אנושי, לסלוח זה אלוהי. וזה מה שאנחנו לומדים מספר ויקרא. איך לסלוח. איך לקבל על עצמנו את התכונה האלוהית הזאת – לסלוח לחיים על כך שהם קשים ומאכזבים, לסלוח לעצמנו על כך שאנחנו לא תמיד מצליחים ולסלוח לאחר, על הפגיעה בנו, בשוגג או במזיד.

הסליחה הזאת היא תהליך מורכב, עפ"י ספר ויקרא זהו תהליך שדורש מאיתנו להקריב קורבן. הקרבת הקורבן כבקשת סליחה על חטא היא מעשה פומבי. הדבר לא נעשה בלחישה בתא וידוי, כולם באים למשכן, אל הכהן ועומדים בתור. גם הנשיא, גם הכהן גם העם כולו. ללמדנו להכיר בכך שכולנו חוטאים לפעמים, שאף אחד אינו מושלם. ללמדנו שיש לנו את יכולת התיקון והכפרה.

על מנת להגיע לסליחה עלינו לוותר, להיפרד, להעלות לעולה משהו שלנו שחשוב ויקר בעיננו מאד. פעם זה היה פר, עגל, תור או יונה. היום לפעמים אנחנו נדרשים להיפרד מסטאטוס חומרי: משרה נחשקת, בית מפואר, ולפעמים נדרשים להיפרד מסטאטוס פנימי: תכונה שמאד חשובה לנו ושמרחיקה אותנו מיכולת הסליחה. למשל: גאוותנות, עקשנות, חוזק מופרז, סגירות, עצמאות יתר, רצון למושלמות. וכאן נדרשת מלאכת דיוק עדינה וממוקדת, מה הקורבן שלי? מה מפריע לי להתקרב? מה עומד ביני לבין עצמי? מה מונע ממני לסלוח? מה מונע ממני לחיות בשלום, באמת, בקרבה, עם עצמי, עם סביבתי, עם אלוהיי?

השבוע אנחנו מתחילים במסע הסבוך, המורכב, העדין והמופלא אל הסליחה. אל הקירבה. בספר ויקרא זה לוקח שמונה שבועות, בחיי אדם זה יכול לקחת עשרות שנים. אבל צריך להתחיל מתישהו, אז למה לא עכשיו?

השבוע אני מתפללת ליכולת למצוא את הקורבן המדויק שלי, מה שנחשב בעיני חשוב ביותר, אולי להצלחה הכי גדולה, ושבעצם שחרור ממנו יקרב אותי לאלוהיי, לסביבתי, לעצמי. השבוע אני מתפללת להתקרב לאומנות הסליחה. שבת שלום.

0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול