פרשת ויקהל

השבוע אנחנו מסיימים לקרוא את חומש שמות, החומש שהוציא אותנו מבית עבדים אל החרות, מארץ מצרים אל המדבר הגדול, מן העבר אל העתיד. לא פשוט היה המעבר, לא קל היה השחרור, לא תמיד היה נעים השינוי עבור כל הנוגעים בדבר. היו הרבה ניסים ואכזבות בדרך. השבת נקרא על סיום בניית המשכן, כליו, בגדי הכהנים, החצר והשער. השבת מסתיים לו עוד שלב בהכנה למסע: בניית משכן נייד, ההולך עם בני ישראל, ובו שוכן כבוד ה'. אני חושבת על הבית שלנו אותו בנינו לפני 18 שנה. חשבנו אז על כל פרט, השקענו הרבה זמן בבחירת הקרמיקה, הריצוף, מיקום התאורה והמתגים. חשבנו על מקום לספריה, על נישות למדפים, על חדרי השינה והשירותים. וכשהבית היה בנוי מילאנו אותו בחפצים: כלים ובגדים, חפצי נוי וספרים, צעצועים ומשחקים. הפכנו אותו מבית לבית שלנו. ואני מתבוננת בו וחושבת: האם השארנו בו מקום גם לכבוד האלוהים? האם בבית שלנו בין כל האנשים והחפצים שוכן לו האלוהים? ואם אתבונן לתוכי פנימה, בתוך עצמי, בין המחשבות, הרגשות והידיעות האם בתוכי יש מקום לאלוהים לשכון? איך בונים משכן כדי שאלוהים יוכל באמת לשכון בתוכנו? ואיך אוכל לדעת אם הוא באמת נמצא, מתי הוא נמצא? האם יש לי סיכוי לפגוש אותו, את כבוד ה', בתוך הבית שלי? בתוכי? פרשת ויקהל נותנת לנו אפשרות לתשובה: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר. ה קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהוָה כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת משכן לה' עושים באהבה, מכל הלב, מנדיבות הלב ומחוכמת הלב. כדי שאלוהים יוכל לשכון בביתי הלב צריך להיות מעורב במלאכת הבניה. כלומר לא מספיק אדריכל/ית מוכשר/ת או מעצב/ת על. לא מספיק תקציב מכובד או טעם משובח. כל אלה לא יועילו אם הלב שלנו לא יהיה שותף וייתן מטובו ומחוכמתו. אם הלב שלנו לא יהיה נדיב, אם לא נדע לתת לאחרים בתוך הבית הזה, אם לא נאפשר מקום לכולם, לכל הרצונות והצרכים, לכל העשייה וההתפתחות, לכל מה שמבקש להתממש בתוך הבית שלנו. ואיך נדע אם אלוהים נמצא בו? זה קל וַיְכַס הֶעָנָן אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהוָה מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. אלוהים נמצא בענן, בערפל, במקום הלא ברור, הלא מסודר, הלא נגלה לעין. אולי אלוהים נמצא בחדרים המבולגנים של הילדים? אולי הוא בערמת הכלים בכיור? אולי הוא נמצא בכתמים של הידיים על הקירות, אולי בנעליים הזרוקות בסלון? כי את אלוהים אי אפשר לראות פנים מול פנים, אבל אפשר לנסות לזהות אותו בערפל. וגם בתוכי יש לו מקום אם אני רק מקשיבה ללב. אם אני מחוברת לחוכמת הלב שלי, למחשבה שנושאת רגש לקיומי. אם אני רק מפנה קצת ידיעות ומחשבות ורגשות ומסכימה לא לדעת, להיות בעמימות, לנוח מול הענן. אז אני נותנת מקום לאלוהים לשכון בתוכי.

שבת שלום, חזק חזק ונתחזק


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול