פרשת ויחי

בשבוע אנו קוראים את פרשת ויחי, הפרשה המסיימת את ספר בראשית. רק לפני 12 שבועות התחלנו לקרוא את התורה וקראנו על בריאת העולם: מתוהו ובוהו לגן עדן ומשם לחיים, לידה, מוות, עבודת כפיים והתפתחות אנושית. ב12 שבועות עברנו מאדם שידע את חווה, למשפחת יעקב ברוכת הנפשות, ברוכת שפע וברוכת מערכות יחסים מפותלות .מזכר ונקבה לשניים עשר שבטים. הגענו לפרשה האחרונה בספר בראשית - פרשה מבורכת. פרשת ברכות יעקב לבניו ולנכדיו. הברכה, אשר הופיעה לראשונה בפרשת לך לך, כאשר ה' מברך את אברהם: "וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה." התגלגלה מיצחק ליעקב ומיעקב לבניו, כשבכל דור היא הופכת ליותר מפורטת, יותר אישית, יותר מורת דרך. יעקב משתמש בסמכותו כאב המשפחה ונעזר בברכה כאמצעי לאיחוד הבנים, הקטנת האפשרות לסכסוכים, לכעסים ולמניפולציות לאחר מותו. הוא מצליח בשעותיו האחרונות לומר לכל בן מסר אישי על דרכו בעולם ומברך אותם עפ"י התכונות והאופי של כל אחד מהם: וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם. אם זו נזיפה לראובן על פזיזותו וחוסר שיקול דעתו, אם זה נישול שמעון ולוי מנחלה בישראל, אם זו הכרה ביהודה כמנהיג ממנו יצא מלך ישראל, או ביוסף כמושיע אחיו וכמבורך ע"י האל. יעקב בשעותיו האחרונות, כשהוא זקן ועיוור, בדיוק כמו יצחק אביו, רואה נכוחה, רואה מעבר לזמן וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל-בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. רואה ברור וצלול יותר משראה כל ימיו. מתוך יכולת הראיה הרחבה והרחוקה הזאת הוא מבקש מיוסף ומכל הבנים: תחזירו אותי הביתה, לארץ כנען וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. ל וְשָׁכַבְתִּי עִם-אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם יעקב מזהה את מצריים כמקום שיכול לקבור אותך, המקום אליו הגעת במסע החיפושים, המקום יש בו אוכל ושגשוג והצלחה אבל אין בו אלוהים, המקום שהוא טובעני כמו גדות הנילוס. הוא משביע את יוסף (לא מסתפק בהבטחה) שכאשר ייאסף אל עמו הוא יוחזר אל הארץ ממנו בא, אל המקום בו נמצאים אביו ואמו, סבו וסבתו ואשתו לאה.

גם יוסף, ממנו גם ניפרד בסוף פרשה הזו, יבקש מאחיו להעלות את עצמותיו ארצה: וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה. יוסף יחזור אך זו לא תהייה גופתו אלא עצמותיו שיובאו ארצה. יעקב יוחזר לארץ 40 יום אחרי שנפטר, יוסף- כעבור 40 שנה. זיקתו של יוסף לארץ כנען טבועה בו, אבל כל חייו הבוגרים, המצליחים, עברו בארץ מצריים. יצטרך להתרחש נס גדול שיחלץ אותו ואת שאר בני ישראל מהבוץ המצרי. בפרשת ויחי מתים שני הגיבורים הגדולים שליוו אותנו בשבועות האחרונים: יעקב ויוסף. אנחנו נשארים עם שאר האחים על משפחותיהם, צאנם ובקרם בארץ גושן שבמצריים, לשנים רבות.

הפרשה השבוע גורמת לי לחשוב על הברכה והקללה. כיצד מקום מבורך בכל טוב, כמו מצריים הופך להיות המקום שתוקע בבוץ, שמקלל באחיזה שבו? ואיך תכונה שלי יכולה להביא לי ברכה גדולה ואותה תכונה יכולה גם להפיל עלי קללה? ומתי, לעומת זאת, גורל מקולל הוא בעצם הזדמנות לברכה גדולה שתבוא? מבולבלים? לא רק אתם. לאורך כל ספר בראשית אנחנו עדים לגורל והיפוכו: גירוש מגן עדן (קללה) הופך את האדם ליודע אהבה, תשוקה, רצון, נחישות, יצירתיות (ברכה). יעקב, בן נאהב ע"י אם דואגת (ברכה) גונב ברכה לא לו מאביו ובורח מאחיו (קללה), ואחיו עשיו הפגוע והמרומה (קללה) נשאר בארץ עושה חיל ומקבל את פני יעקב באהבה (ברכה). יוסף יפה התואר ויפה המראה האהוב ע"י אביו (ברכה) זכה לשנאת אחיו ולגירוש אכזרי מהבית (קללה) שהביא להצלחתו הכלכלית שהצילה את משפחתו ממצרים (ברכה) והשאירה אותם מבודדים במצרים ובסופו של דבר עבדים לפרעה (קללה). אז מה אני לומדת? שאין הגדרות. ההגדרות מצמצמות, מגבילות, מטעות. יש חיים. ובחיים האלה אנחנו מתמודדים עם כל מה שקיבלנו לטוב ולרע(בורכנו/ קוללנו). עושים את הטוב ביותר שיש בידינו בכל רגע נתון, נהנים מהתוצאות או מתמודדים איתן וממשיכים הלאה. כדברי יוסף לאחיו: וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם-רָב. השבוע אני מתפללת שאפעל מתוך אהבה ולא מתוך משטמה, מתוך יכולת ולא מתוך פחד, מתוך חיבור לקול האלוהי ולא לעבודת האלילים. השבוע אני מתפללת שלא אתבלבל בין ארץ כנען ובין ארץ גושן ואדע לחזור אל הראשונה עוד בחיי. שבת מבורכת לכולם.


צפייה 10 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול