פרשת ויגש

כאשר בנימין מואשם בגניבת הגביע, נעמד יהודה לפני השליט הגדול (אחיו הקטן) ומדבר אליו. יהודה לא מצטדק, לא מתנצל, לא מסביר שזו טעות ומה פתאום והם בכלל לא לקחו. הוא עומד לפני יוסף ומספר לו את העובדות. הוא מספר על אב זקן ובודד, הוא מספר על אח שנטרף (והנה יוסף מתוודע לאמת, כפי שיעקב הכיר אותה), הוא מספר על קשיי הפרידה של יעקב מבנימין ועל ההבטחה שהבטיח. יהודה לא מסתיר כלום, הוא אומר את האמת, מודה בחולשות, משתף את יוסף בדילמה הנוראה, ומבקש מיוסף לאפשר לו לקיים את הבטחתו לאביו. יהודה ניגש אל יוסף מתוך בחירה. הוא מתקרב אל יוסף ויותר מכך, הוא מתקרב אל עצמו, לא מסתיר, לא חושש, לא משקר ולא מייפה. פרשת ויגש מלמד אותי שיעור חשוב על התקרבות, בעיקר במצבים של ריב או מתח. איך אני מצליחה להתקרב גם כשאני במצוקה, גם כשאני מרגישה חלשה או נחותה. איך אני מצליחה ליצור התקרבות אמיתית מתוך שחרור כל ההגנות, ללא ההתקפות, בלי להוכיח שאני חזקה או צודקת. התקרבות עם מה שאני באמת. עם החולשות שלי, עם השגיאות שלי, עם הכאבים שלי, עם הפחדים שלי. יהודה מלמד אותי שכשאני מבקשת קירבה, אני מוזמנת להתחיל אותה עם עצמי. בלהגיד מי אני באמת. מה אני באמת מבקשת, למה אני מוכנה, מה באמת חשוב לי. התקרבות כזו לעצמי מאפשרת לי התקרבות לשני. אני כבר לא מאשימה, לא דוחה, כבר לא פוחדת להיפגע. אני יודעת את האמת שלי, את היכולת שלי ואת הקושי שלי, לא מתנצלת על מה שאני. התקרבות אמיתית כזו מאפשרת לי לדבר אל בן שיחי במילים שפותחות את הלב, שמאפשרות לו להקשיב בלי לדחות בחזרה. יהודה בחר את מילותיו בקפידה והתוצאה היא: השליט הגדול, הכל יכול, ששולט בכל, פורץ בבכי. בכי שמתברר כבכיו של האח האובד, האח שנעלם, שנמכר, שאבדו עקבותיו. בכי של קירבה שכבר נשכחה. בכי של הקלה, שחרור, שמחה. תמיד אפשר לבקש את הקירבה. גם אחרי שנים של השפלות הדדיות, מלחמות כוח ושנאה, גם אחרי ריחוק ממושך ושתיקה ארוכה אפשר ליצור מציאות חדשה. מציאות של סליחה, חמלה, נתינה ואהבה. מציאות המשנה את גורל המשפחה ואת גורלו של עם ישראל.

שיהיה סוף שבוע נעים ושבת שלום.


צפייה 10 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול