"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ"
פרשת ויגש, הפרשה הדרמטית ביותר בספר בראשית, פרשה העוברת משיא לשיא, מהתרגשות להתרגשות עצומה, מנשימה עצורה לבכי משחרר, מהבדלי מעמדות לחיבור משפחתי מאחד. איזו פרשה מָעָלה! ועם זאת- עוסקת כולה בהתארגנות לירידה הגדולה, לגלות הראשונה, בירידה למצריים.
פרשת ויקץ הסתיימה, כזכור, כשיהודה עומד כנציג האחים בפני יוסף, המאשים את בנימין בגניבת הגביע שלו. ברגע מותח זה פותח יהודה בנאומו המרשים, הנאום הארוך ביותר בספר בראשית. יהודה מגולל בפני אחיו את כל קורות המשפחה, את דברי הפרידה של אביהם הזקן, מציין את כאבו של אביהם ואת צערו הרב. הוא, אגב, מזכיר את המילה "אב" 14 פעמים, ומצליח להמיס את ליבו של השליט המפחיד: וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי; וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. יוסף לא יכול להתאפק ומביא את סצינת האיום הזאת לסופה: במעמד אינטימי, ללא אנשי מצריים, הוא מתוודע אל אחיו ההמומים: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי; וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו
יוסף נאלץ להרבות במילים, הסברים והוראות כדי שהאחים המבוהלים יסכימו לגשת אליו, לחבקו ולנשקו. לפניהם עוד מסע ארוך הביתה ועוד משימה מסובכת של הבאת הבשורה ליעקב הזקן שבנו חי ושכנועו לרדת למצריים. שוב התרגשות ושוב התעלפות ושוב בכי ושוב נופלים איש על צוארו והנה- כל המשפחה ביחד, שבעים איש שעזבו את ארץ כנען, וירדו למצריים כדי להיות ליד יוסף, הכלכלן הראשי. וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן; וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד.
זוכרים איך התחיל כל הסיפור, לפני 22 שנה, לפני שתי פרשות? וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו--בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן. אז הנה סגרנו מעגל. שוב יעקב/ ישראל מתיישב. והפעם לשנים רבות מאד. ובישיבה הזאת הוא גדל ומתרבה וצובר רכוש ומתעצם מאד. ממש כמו יוסף שעלה לגדולה במצריים, ממש כמו יעקב הצעיר, שבנה משפחה וצבר רכוש בחרן, ממש כמו סבא אברהם שצבר את רכושו בארץ גרר ובארץ מצריים. מה יש בארצות הנכר האלה שמאפשר לנו לפרוץ ולגדול בהם? מה יש במקומות הרחוקים מהבית שלנו שדווקא בהם כל עוצמתנו באה לידי ביטוי? ולמה אנחנו נשלחים שוב ושוב כל כך רחוק, רק כדי לעשות מסע ארוך בחזרה הביתה? כשאנחנו רחוקים אנחנו מתגעגעים, אנחנו עובדים קשה ויודעים שהכול זמני כי זה לא באמת המקום שלנו. כשאנחנו נמצאים במקומנו, יש נחת, יש מנוחה, יש נחלה ויש גם רפיון. כבר שוכחים בשביל מה לעבוד, כבר שוכחים שהשפע הוא חסד ולא תוצאה של "כוחי ועוצם ידי". כשאנחנו יושבים במקומנו, כשאנחנו נחים, מתחילה הירידה. ולכן אין ברירה, שוב ושוב לצאת למסע. ללכת למקומות רחוקים, להביא את עצמנו במלואנו, במלוא יתרונותינו כדי לשרוד, כדי לחיות, כדי להצליח. יש סיבות שונות לצאת למסע: זה יכול להיות בגלל רעב כמו שקרה לאברהם ולבניו של יעקב, זה יכול להיות כי אנחנו נשלחים מביתנו בגלל משבר משפחתי, כפי שקרה ליעקב הצעיר וליוסף בנו, זה יכול להיות בגלל פחד, כמו שקרה למשה שברח ממצרים או בגלל שנזרקנו מגן עדן כמו אדם וחוה. מסעות הם חלק מחיינו, המסעות חשובים, לָגַלות יש תפקיד, בגַלות אנחנו מגלים מי אנחנו בעצם, מה הם כוחותינו ועוצמותינו. חשוב גם לזכור מאיפה באנו ולאן אנחנו שייכים. שנדע לאן לחזור, איפה המקום שלנו, איפה ננוח, נהנה ונתרגל רק כדי לצאת למסע הבא.
השבוע הפרשה מלמדת אותי את המורכבות של החיים, איך איחוד משפחתי מרגש הוא התחלה של גלות ארוכת שנים, איך בן מצליח האחראי לעושר ולעוצמה גורם לכל בני משפחתו להפוך לעם עבדים, איך אב זקן הרואה את בנו המת- חי, מסכם את ימיו: מְעַט וְרָעִים, הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי, איך הסוף הטוב הוא ההתחלה של סיפור חדש לגמרי.
בשבוע הבא יעקב ייפרד מבניו ואנחנו ניפרד מספר בראשית ובינתיים, שנצא למסעותינו המבורכים ונזכור גם לחזור הביתה חזרה.
שבת טובה לכולם.
Comments