פרשת וזאת הברכה

הנה הגענו לפרשה האחרונה בתורה, למילים האחרונות שמשה אומר. למילים האחרונות שאנחנו נקרא לפני שנגלול את התורה כל הדרך חזרה ונתחיל מבראשית. הנה הגענו לפרשת הפרידה, לפרשה בה הכל נגמר ובה הכל מתחיל. הפרשה בה משה מת, נקבר במקום לא ידוע, הפרשה בה בני ישראל מבכים על מותו, הפרשה בה קם המנהיג החדש, מלא ברוח חוכמה, כדי להוביל את בני ישראל בדרכם החדשה. גם בפרשה הזאת, כמו בכל ספר דברים, משה מלמד אותנו. הפעם הוא מלמד אותנו איך נפרדים. משה נפרד מכל שבט ושבט, והפעם בדברי ברכה. וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ. אחרי שירת האזינו שהיתה ברובה דברי תוכחה, מגיעה שעתה של הברכה. המילים האחרונות שנאמרות צריכות להיות מילים טובות, מילים מפייסות, מילים מקרבות. מילים שנותנות תקווה לעם, מילים שהעם ירצה להיזכר בהן בימי האבל וגם בימים שאחרי, ימי ההתמודדות הקשים של כיבוש וישוב הארץ. משה הוא לא הראשון שנפרד בברכות מבניו. יעקב, אבי שניים עשר השבטים, עשה זאת לפניו. ההשוואה המעניינת בין שתי הברכות מגלה שהמילים שמשה בוחר יותר מפייסות, יותר רכות, יותר חומלות. משה מוצא דברים חיוביים ותכונות טובות בכל שבט, לעומת יעקב, האב הכועס, שגם במילותיו האחרונות נוזף בחלק מבניו ומנבא להם עתיד קשה. משה פונה לכל שבט ושבט, אולי אף מתהלך במחנה משבט לשבט ומדבר איתם. ומה הם עונים? איך הם נפרדים ממנו? לא כתוב לנו. אנחנו יכולים לשער שהם פשוט הקשיבו. הקשיבו וקיבלו. בשנה שעברה אני זכיתי לכבוד גדול, זכיתי לקבל את התואר "כלת תורה" מהקהילה שלי, קהילת ואהבת. הכבוד הזה לווה אצלי במבוכה גדולה והרגשת חוסר נוחות. מה עושים עם זה? איך מכילים תודה כ"כ גדולה, כבוד כ"כ גדול, כל כך הרבה מילים טובות ומפרגנות, כל כך הרבה ברכות? מה שעזר לי אז היה מה שעזר לי במשך כל השנה: המילים של התורה. ובמיוחד בפרשת וזאת הברכה. הרגשתי כמו אחד מבני ישראל שמקבל ברכה גדולה מהמנהיג האהוב שלו, מאיש האלוהים. ומה הוא עושה, מה הוא אומר? כלום. פשוט מקבל. וככה גם אני למדתי פשוט לקבל. לשמוע, לתת לזה לחלחל, להוקיר תודה ולהמשיך הלאה בדרך, אל העשייה, אל הבניה, אל מלאכת היומיום המבורכת. חלפה שנה. ושוב הגענו אל הברכות, ואל הפרידה, ואל הדרך החדשה. השנה, לאחר חמש שנים של כתיבה מדי שבוע על פרשת השבוע גם אני נפרדת. נפרדת מהכתיבה השבועית, נפרדת מספרי הפרשנים, נפרדת מהמייל והפוסט השבועי, לא נפרדת מהתורה. אני רוצה להודות לכם, קוראיי, שותפיי לדרך, אלה שהזדמנו מדי פעם ואלה שקראו כל שבוע. אלה שדלגו בין השורות ואלה שהדפיסו ושמרו בקלסר (תודה דוד נתן..), אלה שהתחברו ואלה שהתרחקו, אלה שאהבו ואלה שלא, אלה שהגיבו ואלה שפחות. הכתיבה השבועית עזרה לי להתחבר מדי שבוע אל דברי התורה, עזרה לי למצוא מדי שבוע את השיעור הרלוונטי לי, עזרה לי להיות כאן ועכשיו מחוברת לשורשים עתיקים וחכמים. הכתיבה היתה חשובה לי, ומאד התרגשתי שהדברים מצאו דרך גם ללבכם. אז ברוחו של משה, אני מברכת את כולכם, את כולנו, שהלמידה וההתפתחות יהיו חלק מהחיים, שהתורה והאלוהים ישכנו בִּפְנים, ושגם ברגעי חולשה וכאב ימצא המזור לגוף ולנפש. תמה התורה לשנה זו תמה כתיבת פרשת השבוע שלי "ברוך בורא הברכה, ברוך בורא האושר ברוך נותן המכאוב ידענו כי טוב הכאב, ידענו כי טוב האושר ידענו כי טוב" (לאה גולדברג)

חזק חזק ונתחזק. סיגל


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול