בפרשת וארא אנחנו עוברים מהכוח אל הפועל. מהדיבור אל המעשה, מההבטחה אל הביצוע.
ה' שומע את נאקת בני ישראל ומחליט שהגיע הסוף לסבל. הגיע סופה של תקופת הגלות והעבדות הארוכה, הגיעה שעתו להתאחד עם עמו ולהשיבם הביתה.
על מנת לעשות זאת ה' בוחר מנהיג. בעצם הוא בוחר זוג להנהיג. זוג שיעזור להוביל את העם בתהליך הארוך והמהפכני, מעבר מעם עבדים לבני חורין.
משה ואהרון, הם המובילים של התהליך הזה. והחיבור בניהם כל כך חשוב וכל כך נכון עד שהם הופכים ליישות אחת בפני פרעה: הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.
מפרשה זו ועד יום מותו של אהרון, ארבעים שנה אח"כ כשהוא בן 123 שנה, לא מסופר על ריב בין האחים, על חילוקי דעות, על מתח או חוסר הסכמה.
איך זה קורה? איך שני אנשים שונים זה מזה, זרים זה לזה (הם לא נפגשו שנים רבות), בני למעלה משמונים שנה, מצליחים להיות אחד? לדבר בקול אחד, להשלים זה את זה, לא להתווכח, לא לריב?
אני רואה במשה ואהרון דוגמא מופלאה לזוגיות יוצאת דופן, זוגיות שמעצימה, שמאפשרת, שמובילה.
כיצד מתאפשרת זוגיות כזו? אולי כאשר כל אחד מהשניים מחובר לגמרי להווייתו, למהותו, לאלוהיו, מסכים לגמרי להיות הוא עצמו.
משה ואהרון מלמדים אותי שגם אחים שלא נפגשו שנים, גם שני אנשים שונים לגמרי, יכולים להתחבר לקשר חזק ומיטיב כאשר פועלים דרך הטוב, כשלא נאבקים בקיום, כשלא נאבקים על מקום. משה ואהרון מלמדים אותי שלא צריך לפחד מהחיבור, לא צריך לחשוש שהשני יאפיל עלי, יתפוס את כל תשומת הלב. אהרון ומשה מלמדים אותי שבזוגיות טובה אין מישהו חשוב יותר, מוערך יותר, בעל תפקיד משמעותי יותר. החיבור חזק יותר מסך מרכיביו.
השבוע אני לומדת מהפרשה על כוחה של הנוכחות האישית בזוגיות. נוכחות לא מתנצלת, לא יהירה, לא כוחנית ולא פחדנית. נוכחות מכבדת. מכבדת את הבחירה שלי, את עצם היותי ומכבדת את הבחירה של השני, את עצם היותו. גם אם הוא שונה, אחר, הפוך. דווקא בגלל שהוא שונה, אחר, הפוך. לחיבור ההפכים הזה בינינו יש יכולת לשנות, להביא אמת חדשה, לגאול עצמנו מבית עבדים.
שתהיה שבת שלום.
Comments