פרשת וארא

השבוע אנחנו חוזרים לפרשה בעיצומו של תהליך, תהליך הגאולה. תהליך שהתחיל בשבוע שעבר כרעיון וַיֹּאמֶר יְהוָה רָאֹה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת-צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת-מַכְאֹבָיו. חוָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וממשיך השבוע בהבטחה הגדולה של ה' למשה: וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת-בְּרִיתִי. לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְהוָה.

בפעם הראשונה בתורה נאמר שם ה' המפורש, ונאמרו המילים הבאות: שמעתי, הוצאתי, הצלתי, גאלתי, לקחתי, הבאתי.... כמה הייתי רוצה לשמוע את דברי ה' אלה אלי.... כמה הייתי שמחה לדעת שהוא שם שומע אותי, רואה את סבלי, מציל מעבודת פרך, גואל בכוח, לוקח אותי איתו ומביא אותי לארץ מבטחים. אבל בני ישראל: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה. בני ישראל לא שומעים. הקשב שלהם חסום, חסום ע"י קוצר רוח ועבודה קשה. מדהים! הם מקבלים הבטחה לגאולה, לשחרור מסבל אבל רוחם קצרה או צרה. אין בהם יכולת לראות יותר מאשר את העבודה הקשה שהם שקועים בה, אין להם סבלנות לשמוע על מציאות אחרת. אולי זו העבדות האמיתית: המחשבה שרק הרגע קיים, שרק הסבל קיים. שאין סיכוי לשינוי, אין פתח לצמיחה ולגדילה. אולי השעבוד אינו לעבודה קשה המוטלת עלינו, אולי השעבוד שלנו הוא לסבל? ואולי, בעצם, גם אני מקבלת הבטחות אלוהיות, תמיכה ועידוד ממקור בלתי צפוי ולא יכולה לשמוע. לא מכירה את הקולות, לא מבינה את המילים. שקועה ביומיום ובהישרדות. יכול להיות?

כנראה שמול שעבוד, מול שקיעה עד מעל האוזניים במה שאנחנו חושבים שחיוני לחיינו, צריך להביא קסמים כדי לתפוס את תשומת הלב: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל-פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת-מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין. יא וַיִּקְרָא גַּם-פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן. יב וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה-אַהֲרֹן אֶת-מַטֹּתָם. הנה מתחילה מלחמת המכשפים: משה ואהרון מול חרטומי מצריים. זה הופך מטה לתנין ואלה הופכים מטיהם לתנינים,התנין "שלנו" בולע את התניננים "שלהם". זה הופך את מי היאור לדם וגם החרטומים יכולים יַּעֲשׂוּ-כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָפְכוּ כָּל-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּיְאֹר לְדָם. כא וְהַדָּגָה אֲשֶׁר-בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר וְלֹא-יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן-הַיְאֹר וַיְהִי הַדָּם בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. כב וַיַּעֲשׂוּ-כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם וַיֶּחֱזַק לֵב-פַּרְעֹה וְלֹא-שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה. והתחרות נמשכת גם מול הצפרדעים וַיַּעֲשׂוּ-כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם וַיַּעֲלוּ אֶת-הַצְפַרְדְּעִים עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. רק במכת הכינים החרטומים נכנעו וַיַּעֲשׂוּ-כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת-הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. טו וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל-פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא וַיֶּחֱזַק לֵב-פַּרְעֹה וְלֹא-שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה. כבר בימי מצרים הקדומה הבינו שמכינים רק אלוהים יכול לפטור...

הנה מתחילות המכות. דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד. המכה הראשונה פוגעת במי הנילוס המחיים, המכה השנייה בבתים, המכה השלישית היא גירוד הגוף והרביעית חיות טרף מאיימות, אח"כ באים הדבר והשחין ואז יְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא-הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי. אש בתוך ברד. מה עוד אפשר להמציא? כל מכה חזקה מקודמתה. כל מכה תפקידה לשכנע את לב העבדים שיש גאולה, לשכנע את פרעה מי הוא מלך המלכים. כל כך הרבה מכות, כל כך הרבה קסמים ופעלולים ועדיין לא השתכנעו.

כמה סבל צריכים לעבור עד שמבינים שאפשר גם אחרת? כמה כאב צריכים לחוש כדי שנגיד די! רוצים להיחלץ מן המיצר. באיזה קושי צריכים לעמוד כדי שנסכים להיוולד מחדש כבני חורין? לשכוח את כל שאנחנו מכירים, יודעים, רגילים וללכת אל הבלתי נודע? מסתבר שלא קלה הדרך, אין קיצורים, אין זריקות זירוז. כמו בתהליך הפיכת הגולם לפרפר, כמו בתהליך בקיעת האפרוח מהביצה, כמו בתהליך לידת התינוק צריך לחוש בהיצרות המקום, צריך לחוש בלחץ, צריך לחוש צמצום וכאב כדי לעזור כוח ולצאת לחיים חדשים. השבוע אנחנו מוזמנים להתבונן בחיינו ולבדוק: האם אנחנו שומעים הבטחה לגאולה? האם אנחנו קשובים לקריאות ההתעוררות? האם אנחנו מוכנים להשתחרר מעבדותינו (לכסף, ליופי, לרעיון, לחומר, לתהילה, לאידאל, לעבודה) ולוותר על כל מה שמוכר לנו? שאלות שמקבלות משנה תוקף מול התקפות רצחניות בעולם, מה אנחנו יותר- אזרחי העולם או יהודים? הפרשה מסתיימת בפסוק: וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד-מֹשֶׁה. עם ישראל שבמצרים עדיין לא שומע, עדיין לא מוכן. פרעה עדיין מחכה שהפרעות יעברו והמציאות תחזור למה שהיתה. ואני נשארת עם התפילה והבקשה לפתוח את הקשב שלי, לשמוע את הקריאה לגאולה ולשחרור מעבדות כזו ואחרת. ויפה מכה את קודם.