פרשת "וארא"

פרשה המתחילה בהבטחה גדולה. אלוהים מתגלה, ע"י משה, לבני ישראל מציג את עצמו ומבטיח להם גאולה. אבל בני ישראל "וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". אח"כ משה פונה אל פרעה וגם הוא לא מתרשם מהדברים ומהכשפים. ואז הגיעה העת לעשות ניסים: להפוך מים לדם, לכסות את הארץ בצפרדעים, כינים, ערוב, שחין, ודבר. ופרעה, לאחר שהמכה עוברת, ממשיך להכביד את ליבו. "וַיַּרְא פַּרְעֹה, כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה, וְהַכְבֵּד אֶת-לִבּוֹ, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם: כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר יְהוָה"

מכירים את זה? את המכות שאנחנו חוטפים, בעקבותן אנחנו מבטיחים לעצמנו הבטחות, הבטחות שנשכחות? אכילה לא בריאה שמביאה למחושים שונים (פעם אחרונה שאני אוכלת שווארמה! עד הפעם הבאה..) מתחים בעבודה הגורמים לכאבי ראש (בפעם הבאה אני לא אסכים שזה יקרה... או שאני אקח אקמול) מריבות חוזרות ונשנות עם בן הזוג שלא נפתרות באמת (יותר אני לא אכעס... אבל הוא מה זה מעצבן!). הלב כבד מכל המכות האלה ולא יכול לראות את הדרך לחופשי. הרוח קצרה, אין מקום לשאר רוח, להרחבת הנשמה, לאמונה ולתקווה. אנחנו עסוקים כל כך בהישרדות, בלחיות מיום ליום, לפזר את ימינו לרוח.

"אנשים ומדינות עושים את הדבר הנכון רק לאחר שניסו את כל האפשרויות האחרות". אמר אבא אבן.

גם בפרשה שלנו, המלך ובני ישראל, המחליט והמוחלטים, המדינה והאנשים, לא רואים מהו הדבר הנכון. הלב הכבד, קוצר הרוח והעבודה הקשה מצמצמים את החיים להישרדות ברגע. הפרשה מלמדת אותי שאדם חי בסבל לא רק כשהוא עבד, גם כשהוא מלך. מלך מצרים. מלך הדואג רק לנוחות של היום הקרב. לפתרון מהיר של בעיה. לא סתם כבד ליבו של המלך. ה' הכביד את ליבו. הכביד את ליבו של פרעה כמו שהוא מכביד את ליבנו ומשאיר אותנו עבדים לכבוד, לנוחות, להרגל, לכאן ולעכשיו.

הפרשה מזמינה אותנו להודות שאנו עבדים, להכיר בפרעה שמנהל אותנו. רק כאשר נכיר את המקומות האלה , נכיר בהם, נרגיש כמה הם מצרים את צעדינו והתפתחותנו, רק כאשר הסבל יהיה בלתי נסבל, רק אז נסכים להשתחרר, לטעום את הטעם המתוק של החופש, עם כל חוסר הוודאות שבו. אבל בינתיים, עפ"י פרשת השבוע, אנחנו עמוק בבוץ, במלט ובלבנים. כמו ששר ברי סחרוף: כולנו עבדים אפילו שיש לנו כזה כאילו/ פותחים פה גדול ומחכים לעונג הבא...

(תחזיקו מעמד, בשבוע הבא מסיבת שחרור...)

עבדים - ברי סחרוף