פרשת דברים

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף

השבוע אנחנו מתחילים בקריאת החומש האחרון, חומש דברים. ספר דברים, בניגוד לכל הקודמים לו מתאפיין בכך שהוא "הספר של משה". אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, מהשבוע ועד אמצע חודש תשרי נשמע את דבריו, דברי הנביא הנפרד מעמו. משה לא מסביר מדוע הוא נושא דברים אלה. הוא גם לא מסביר מה קרה למנהיג שהיה כבד פה, שהעדיף להכות בסלע מאשר לדבר אליו, שהשאיר את המילים לאחיו ואת השירה לאחותו ופתאום מדבר בצורה כל כך ברורה וקולחת. משה מדבר. דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ אֲלֵהֶם. משה מדבר את דברי ה' אל בני ישראל בדרכו שלו. אפשר לומר שזה "התרגום" שלו, "הפירוש" שלו או אולי הדרך שלו להשאיר את חותמו על עם ישראל. בפרשה הראשונה בחומש זה, פרשת דברים, משה סוקר אירועים שונים שאירעו לעם מאז שיצאו לדרכם במדבר. בחלק הזה של הנאום אין עדיין דברי תוכחה, אין ניסיונות לחנך או להדריך את העם. משה בוחר לספר על אירועים מסוימים, אירועים שמסבירים כיצד הגיע העם לזמן הזה ולמקום הזה. הוא נותן להם תשתית עובדתית היסטורית (his story) שתלווה אותם למשך חייהם ותעבור לדורות הבאים. כזכור, העם המקשיב לו אינו העם שיצא ממצרים. אלו צאצאיהם של דור העבדים, האנשים שנולדו כבני חורין. הם לא היו שותפים לאירועים שקרו לפני ארבעים שנה. לכן מעניין לקרוא מה משה בוחר לספר להם ואיך הוא מספר זאת. בפרשה שלנו משה מספר להם על תחילת המסע, על שיטת המשפט של שרי אלפים, שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות (עליה קראנו בפרשת יתרו). על פרשת המרגלים והעונש (עליהם קראנו בפרשת שלח) ועל המסעות האחרונים להם כבר היה העם שותף. קל להבחין שיש הבדל בין הדברים שמשה מוסר לעמו לבין מה שקראנו בפרשות הקודמות. בפרשת יתרו מסופר שרעיון בניית ערכאות משפטיות שונות היה של יתרו ומשה הסכים. בפרשתנו מסופר שהרעיון היה של משה והעם הסכים. בפרשת שלח מסופר שה' ציווה על משה לשלוח 12 אנשים לתור את הארץ ואילו בפרשתנו מסופר שהעם ביקש לשלוח אנשים שיבדקו כיצד כדאי לכבוש הארץ. צריך לזכור שלדברים שמשה מספר יש מטרה. זה אינו צ'יזבט או קובץ סיפורי מורשת, לדברים יש תפקיד: ללמד את העם איך הגיעו למקום ולזמן הזה. משה שם דגש בדבריו על החלק של העם באחריות למצבו: יש לכם אחריות למה שקרה ולמה שיקרה. הגענו עד הלום בזכות ובגלל מעשיכם. וגם מפה והלאה, המצב שלכם יהיה תלוי בכם ובמעשיכם. יש פה קריאה למעורבות והבנת האחריות האישית של העם למצבו, קריאה שנראה אותה לאורך כל ספר דברים. לא הכל באחריות האלוהים שמוציא מבית עבדים, שהולך עם הָעָם ארבעים שנה, שנלחם בעבורו, שנושא אותו על כפיים ולא מחסיר ממנו דבר. זה לא מספיק. גם לעם יש תפקיד, בהקשבה, בקבלה, בנכונות או לחילופין בסירוב, בהפניית העורף, בהקשחת הלב. משה מספר לעם את תולדותיו כדי שידע ויעביר הלאה: יש לכם אחריות על החיים שלכם. על הבחירות שלכם, על המעשים שלכם ועל הדיבור שלכם. לכל דבר ולכל דיבור יש גם תוצאה. הסכמה וקבלה יביאו להתקדמות והצלחה, התנגדות ופחד יביאו לנדודים וגלות. אלה הדברים שמשה רוצה שהעם יזכור. בעזרת הדברים האלה הוא מקווה שהעם ייצור לו מציאות חדשה וטובה בארץ המובטחת. אלה הדברים שהוא מלמד אותנו עד היום- המצב שאנחנו נמצאים בו הוא תוצאה של המעשים, הבחירות והדיבורים שלנו. יש לבחור בקפידה את המילים, לדייק במעשים ולבחור דרך הלב הפתוח ולא דרך הלב הסגור.

פרשת דברים פותחת את דברי הפרידה של משה לעמו האהוב. דברים של אהבה המהולים בכאב, דברים של נתינה לעם אתו הלך בדרכים כל כך הרבה שנים. בין השורות ובין המילים מתנגן לי שירו של יהודה פוליקר בהתאמה קלה: "אך בכל הדרכים מעולם לא אבדה לי דרכנו וגם אם לפעמים סערו מסביב הרוחות ואהבתי אתכם והיה לנו טוב, טוב עד גדותינו והיה לנו רע ואהבתי אתכם לא פחות" (יעקב גלעד)

שתהיה לנו שבת טובה, שבת שלום.

יהודה פוליקר - דברים שרציתי לומר